הובלתי אותו במדרגות בית הספר, כשאני הולכת בהליכה איטית
ומסתורית בכוונה לבלבל אותו, לכיוון החצר, או יותר נכון...
לכיוון המחששה הבית ספרית.
ידעתי שהוא מסוקרן ושאין לו מושג מה אני רוצה ומה אני הולכת
לעשות. ידעתי, גם, שאם הוא היה יודע מה הולך לקרות הוא לא היה
בטוח בא איתי.
הגענו למחששה.
הובלתי אותו להסתתר בצידי המדרגות, לא רציתי שיראו אותנו
ותיארתי לעצמי שגם הוא לא רוצה בכך. יהרוס לו את התדמית להיות
במחששה...
הוצאתי מכיסי סיגריה ומצת, הם היו בתיקי כבר זמן מה, יושבים שם
בציפייה לרגע שאני אבהיר לו הכל... כבר ימים רבים. הייתי מודעת
להפתעתו כשראה מה שאחזתי, הרי אמרתי לו שהפסקתי... אך ידעתי
שהוא לא כל כך מופתע משום שהוא כבר בטוח שאני מכורה... והוא
הרי תמיד צודק, ותמיד יודע הכל.
הנחתי את הסיגריה בין שפתי מביטה במבטו. והוא משתוקק כל כך
לעזוב במהירות ולא לחזור אך הסקרנות מדביקה את רגליו לרצפה
כדבק מגע.
הדלקתי את הסיגריה שואפת את הלכלוך לריאותי ונושפת אותו הצידה
כשאני מחזירה את המצת חזרה לכיס המכנס. לקחתי שאיפה נוספת
וכשהסיגריה בין אצבעותי, קירבתי את פניי לפניו, בעדינות קירבתי
את ידיי אל פניו ופתחתי את פיו בעדינות. התקרבתי עד ששפתי היו
בתוך פיו, ונשפתי את כל העשן המלוכלך לפיו. על פניו עלה מבט
נגעל ולא מבין, הוא היה המום. חייכתי, בדיוק לזה ציפיתי.
"מרגיש מזוהם אה?" שאלתי אותו בלחישה כששפתי נוגעות, לא נוגעות
באוזנו "זה מה שאני עושה." אמרתי "אני מסקרנת, מהממת, מזהמת,
ממכרת, הורסת, ולבסוף הורגת לאט לאט, בדיוק כמו הסרטן שנגרם
מהסיגריה" התרחקתי מעט "מכונת הריסה זה מה שאני." אמרתי לו.
הוצאתי מהכיס מסטיק מנטה חריף הכנסתי אותו לפי, התקרבתי אליו
שוב, כשהוא נרתע מעט, קירבתי שפתיו אל שפתי ובעזרת לשוני
העברתי את המסטיק הלא לעוס לפיו.
התרחקתי, לקחתי שאיפה ארוכה אחרונה מהסיגריה, והעפתי אותה
הצידה.
כשאני נושפת את הזוהמה האינסופית שנמצאת בתוכי הלכתי, משאירה
אותו לבדו, המום ומבולבל.

מכונת הריסה זה מה שאני. כל מי שמתקרב, יפגע.
יש כאלו שיותר יש כאלו שפחות אך בסופו של דבר כולם יפגעו.