ההבנה הזו, על כך שמשהו יהיה חייב להשתנות בחיי זעזעה אותי
והפכה לידיעה של ממש בעודי עומדת מול דוכן אבני קריסטל בבזאר.
הבזאר, שהוקם בצורת שביל ישר המתפתל מדי כמה מטרים בזוויות
ישרות, היה מלא בדוכני בגדים, תכשיטים, חפצים, שאפשר ואפשר לא,
לקרוא להם חפצי נוי, ובכמה דוכנים הקשורים בחכמות נסתרות
וניקיון גוף. התחלתי את מסעי באחד מדוכני הבגדים שבתחילת
השביל, וכך, בשיטוט חסר טעם נקלעתי לחיפוש ארעי של בגדים
ותכשיטים, שנועדו להפוך אותי לציור מקושט היטב. דוכן האבנים
היה אחד מהדוכנים שבסוף הבזאר. קבוצות יפות של כדורי אור
אבניים קטנים קידמו את פניי, מפזרות לכל עבר את קרני השמש
שנשברו בתוכן. כאשר הבחינה בי, התקרבה בעלת הדוכן ושאלה איזה
סוג אבן אני מחפשת. השאלה, שבתחילה נראתה כפשוטה, לפתע הפכה
לשאלה קיומית, מהדהדת בראשי שוב ושוב, בתוך שברירי שניות.
נאלמתי. מה להשיב? מה לחשוב? רציתי הכול, את כולן, את כל
הסגולות שהן מעניקות, או יכולות להעניק. הכול נראה כחסר לי,
אהבה, מזל, שיפור יכולות, כסף, בריאות, הכול. לפתע, כל חיי
נראו שבירים, מתגמדים ותופסים צורה מוחשית היכולה להימדד
באבנים, קטנות. אני חושבת שעמדתי שם לפחות חמש דקות עד שהצלחתי
להתאושש ולהפסיק את הבהייה באבנים הקטנות. המוכרת, שנראתה כי
התנהגות כגון זו אינה זרה לה, התרחקה מהמקום בו עמדתי, והשאירה
אותי להתבודד עם מחשבותיי. נשארתי בדוכן עוד מספר רגעים,
וסקרתי במבטי את האבנים, אולי בכל זאת אבחר אחת מהן, 'הרי
צריכים להתחיל אפושהוא,' חשבתי לעצמי. אך בהרהור נוסף החלטתי
שלא, כל בחירה רק תעצים את חסרונן של האפשרויות האחרות. ניתקתי
את עצמי מהדוכן והמשכתי ללכת לכיוון בלתי מוגדר, מחשבות
ותחושות מציפות אותי. השביל הסתיים, ומולי עמדה רחבת דשא בוהקת
ומוריקה. התיישבתי. הרחק מהדוכנים, ומתחת לעץ זיתים רחב ענפים,
עדיין יכולתי לשמוע קולות המולה רחוקים. נשענתי עם גבי אל גזע
העץ, ועצמתי את עיניי. ניסיתי לחשוב מה בדיוק אני רוצה, מה
הדבר- הדרך, שתגרום לי אושר בחיי. המחשבות התערבבו במוחי,
נטמעות זו בתוך זו, עד שלא הצלחתי להבין היכן נגמרת מחשבה אחת
ומתחילה האחרת. פתחתי את עיניי והסתכלתי סביבי: בודדים, זוגות,
ילדים, ישבו על הדשא, כמוני, לא הרבה, אבל עדיין, אנשים אחרים,
רגילים. הפרדתי את ידיי משילובן על חזי, והנחתי אותן על הקרקע,
מאחוריי גבי. הרגשתי דבר מה קטן ננעץ בכף ידי, הרמתי אותו
בכוונה להשליכו. לנגד עיניי ניצבה אבן קטנה, עגולה, לבנה,
רגילה. סתם אבן, שניתן למצוא כמוה לאלפים, בחול, בחצץ, בגינה.
נזכרתי בדוכן, באבנים היפות שהיו שם, לעומתן האבן הזו בולטת
בעליבותה. הרגשה מיוחדת הציפה אותי, שטף המחשבות פסק, ומחשבה
בודדת, מלווה בהרגשה, הבזיקה- 'האבן הזאת היא חלק ממני.' קמתי,
נתמכת במשקל גופי, והתרחקתי מן העץ ומהדשא. הכנסתי את האבן
לכיס מכנסיי, הרגשת שמחה הציפה אותי. שמחה ספונטאנית, ללא
סיבה, הנאה פשוטה ומושלמת, כמוה לא חוויתי זמן רב.  שמחה,
שניתן להעריך אותה במלואה רק לאחר שהייתה חסרה זמן כה רב. שמחה
מהסוג הטוב ביותר, שמגיחה מאי שם, ממקום נסתר וטבעי, שלפעמים
מתעורר בגלל הדברים הפשוטים ביותר. הסתובבתי, עוברת את צדו
השני של העץ, ופסעתי משם, בדרך הישרה, ההופכית אל השביל.