אני רוצה למצוא את עמק השווה ולהיות אדם מאוזן, אני רוצה לחוש
באמת, לגלות את ההנאה שבאיטיות, ולא להתמסר לחלוטין למישהו שלא
רוצה אותי באותו האופן שבו אני רוצה אותו. אני רוצה להיות שלמה
לבד בלי לחוש צורך תמידי לחפש אהבה שתשלים אותי, אני רוצה לבוא
שלמה למערכת יחסים ואני רוצה לתת את הכל, את כל השלמות
האמורפית הזו.
אני רוצה להרגיש בטוחה גם כשאני יודעת שאין מישהו שחושב עליי
ומחכה לי עם חיבוק עוטף ונשיקה מחממת.
רוצה להיות אדם בזכות עצמי. אבל נראה לי שהמנגנון האנושי הזה
שלנו לא נותן לי להיות שלמה לבד ולא נותן לי להרגיש בטוחה
כשאין מישהו שאני חושבת עליו כל היום ומחכה לו עם לב פתוח
ובועת רוך מפנקת.
אז אני מנסה לא לחשוב על זה ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים
ולהתפתח לבד ולעבוד על הצגה נחמדה כזאת שאני מעלה שוב ושוב
בפני אנשים, אבל ביני לביני (ולבינכם...) אני צריכה את האהבה
הגדולה הזו שתאיר לי את החיים, את האהבה הזו שאני כל כך מפחדת
להודות שאני צריכה. אז אני צריכה.

...חשבתי פשוט לסכם ולומר שאני רוצה אהבה אבל האמת היא שאני
רוצה הרבה יותר. אני רוצה שיהיו לי ניצוצות בעיניים וצלצולים
באוזניים ואני אתחרש מרוב אושר, שאני לא אצטרך לישון יותר לבד
ושאני אדע בביטחון גמור שתמיד עוטף אותי חיבוק מחמם גם כשלא,
שכל החלקים המתים שלי יקומו לתחייה ושאני ארגיש שלמה מכל
הבחינות והמובנים, שאני יאהב ושהוא יאהב אותי בחזרה ושאף אחד
מאיתנו לא ירגיש שהוא מתפשר על הדבר היחיד שבאמת חשוב - על
האהבה שלו. ואני רוצה לנסוק, לגעת בקו הרטוב שעוטף את האופק
ולחשוב רק עליך בזמן הזה.
להרגיש אותך בכל נשימה שלי ולמלא אותך בחום ורוך עטופים צמר
גפן מתוק.
אני יודעת שאני חיה בסרט ודברים כאלה קשה לביים אפילו על המסך
אבל זאת האידיאה וזה החלום ואני רוצה שזה יהיה מושלם אבל אני
רוצה גם שזה יהיה ריאלי ואמיתי ועם הטוב בא גם החרא ואני מוכנה
לזה.
אבל עכשיו אני לבד וזה קשה.
ואני מרגישה כל כך ריקה מבפנים שאני רק רוצה למלא את האהוב
שלי, לא יודעת בדיוק לשים את המילים הנכונות כאן, אבל רק
בדברים שיעשו לו טוב.
אז הנה, יש אותי ויש לי את כל הדברים הטובים האלה שאני רוצה
לתת אבל אין למי...

ולא משנה כמה אני מתנגדת זה ממשיך לחיות בתוכי, אין לי שום
שליטה על מה שקורה. אני מנסה להיות עם עצמי, אני מנסה להיות
עצמי וזה לא זה. אני לא באמת אני בלי החלק הזה שאני מנסה
להתכחש לו. תמיד הכל תיאורטי איתי, תמיד הכל באוויר, אף פעם זה
לא ברור ומוחלט ואמיתי. אני תמיד אומרת הכל אבל בלי להגיד
כלום...
לפעמים אני רק צריכה את החיבוק הזה שיודיע לתודעה שלי שאני לא
לבד ושיש עוד אנשים, ולא מעט האמת היא, שמוכנים להקריב את כל
שנתם למעני, רק כדי לשמוע אותי מזיינת ת'שכל, כדי שאולי אני
ארגיש יותר טוב או סתם אירדם להם בין הידיים.
אז אני רוצה את החיבוק הזה מהאנשים שאני קוראת להם חברים שלי,
ואני רוצה את האינטימיות הזאת מהאהבה שלי, אני הכי מתגעגעת לזה
בלילה, כשאני הולכת לישון לבד עם עצמי ואני יודעת שיש גם דרך
אחרת...  אולי האהבה הקודמת שלי דפקה לי את המוח אבל הדבר הכן
חיובי שהיא עשתה ואולי בגלל זה היא עדיין נשארת בי חזק יותר
מכולם זה שהיא הראתה לי אהבה מהי, על כל צדדיה היפים
והכואבים.

הייתי רוצה לסכם, לסיים במשהו אופטימי, משמח. אבל כמו בחיים,
לא תמיד דברים מסתדרים כמו שהיינו רוצים.

ובכל זאת הכל עוד פתוח...