רכבות 2
אתמול נאלצתי למצוא את עצמי נוסעת לאיזור חדרה לאירוע משפחתי
מרגש, אבל מה, לקחנו רכבת.
שנים לא נסעתי ברכבת ישראל. מתברר שהתקדמנו בצעדי ענק לעבר
הציוויליזציה. כך למשל יש עכשיו כרטיסים קטנים ממש כמו בעולם
הגדול, אותם מעבירים בקפיצה ורק אז המעבר נפתח. מובן שבני הלא
פראייר היה מוכרח לנסות זאת כמה פעמים הלוך ושוב הלוך ושוב
הלוך וללא שוב כדי לוודא שאי אפשר להתפלח ("כרטיס זה נוצל עד
תומו ביפ"). אחרי כן, נחושה בדעתי לא לפספס את הרכבת של שש
ושמונה, עלינו בחיפזון על אחת אחרת שעברה בזמן דומה והתברר
שהיתה ישירה לחיפה. למרבה המזל התבררה עובדה זו מבעוד מועד.
ירדנו תחנה אחרי ברמת אביב וחיכינו למאסף של הכפר, זאת עם
התרנגולות והכבשים? שעוצרת כל חמש דקות בכל כפר ופרדס? כן.
ובכן זינקנו גם עליה. ולא היה מקום כלל. בתוך כך הפכנו מאזינים
קרובים לבליל שיחות רמות ונפלאות כל נוסע בניידו הוא. בשלב
מסויים ממש לפני התחנה שלנו, החלה הרכבת להתרוקן, וילדיי
החליטו שזה הרגע המתאים לשחק מחבואים בין הספסלים. בנוסף,
במעקבם אחרי ה-WC האדום המהבהב, הגיעו למסקנה ש"זה לא שהוא
נדלק כל עצירה, אלא כל פעם שיש מישהו בפנים". מאחר שעדיין קינן
בהם ספק קל שבקלים, החליטו לבדוק זאת בצורה מדעית. וכך התרוצצו
להם במעברים בעיניים בורקות וננעלו בשירותים תוך שהיה עלי לתת
להם פידבק בזמן אמת אם אכן הפנס נדלק. שניה לפני שהיינו אמורים
לרדת, חזרו סמוקים ונלהבים ובישרו לי בסקרנות ובעניין ש"החרא
צף עד למעלה כמו מזרקה ורק אז (!) משנה כיוון ונעלם בבת אחת עם
ירידת מים פתאומית בווש מבהיל". שמחתי מאוד.
באיזור חדרה, חיכה לנו הטרמפ שלנו - הלא הוא אחיו של אביהם,
שגילה סימני עצבנות קלה מלווים במצמוץ לא רצוני. כשהגענו הבנתי
מדוע. מליון איש מצד משפחת אשתו הטוניסאית החמה מילאו את הדשא,
כשאני וילדיי בלבד מייצגים את הצד שלו. האין זה משעשע, חשבתי
לעצמי, ש א נ י זו שמייצגת את הצד שלו? בעוד אחיו נפקד
כרגיל? מילא. היה דביק עד גבה דביק. משפחתה של אשתו שלא ראו
אותי מזמן, בערך מאז הגירושים, תהו בינם לבין עצמם בחביבות
ובקול רם - "קי אה? סה לה פרמייר פאם?" (זו האישה הראשונה?)
בשלב זה מצאתי את עצמי מתערבת בשיחה בפתאומיות ומאשרת "ווי,
ז'ה סווי לה פרמייר פאם, קומונט אלה וו שרי?" היה מאוד מקרב
לבבות. לאחר זמן מה והרבה מאוד אוכל, הסתכל חתן היומולדת בן
הארבע על בתי בתוגה, תוך שהוא קורע עטיפות ושאל אותה - "איפה
אמא שלך?" היא הצביעה עלי בחינניות ואמרה - "הנה, הנה אמא
שלי!" הוא הביט בי בצער והמשיך להקשות, "אבל היו לך פעם
תלתלים! איפה השיער שלך?" הוצאתי את מקל הכביסה מהקוקו האסוף,
נתתי לו לגלוש ואמרתי לו - "הנה השיער שלי מותק, אתה רואה? אם
כי הוא חלק, אתה מתבלבל". רק לאחר שהלך לדרכו בהבעה לא משוכנעת
גורר על הרצפה את הרובוט שהבאנו לו, הבנתי לעזאזל עם מי הוא
התבלבל.
בדרך חזרה היה הרציף כמעט ריק. ישבנו בנעימות בספסל והמתנו
לרכבת האחרונה לתל אביב, תוך שאנו בוהים בפוסטרים של נס קפה
ממולנו. אוהבים את זה חם, ככה זה עם נס קפה, אוהבים את זה
בבוקר למיטה. ליד אחד הפוסטרים ממול, היה גם כתוב תל אביב.
"אמא אמא, מאיפה מגיעה הרכבת, מימין או משמאל?" "בואו ילדים"
זעקתי בהיסטריה, נוטלת את ידיהם בפראות, "מהר לצד השני!!! "
וכך שעטנו לנו במעברים התת קרקעיים ואני גאה לציין ש ל א הגענו
לחיפה.
"אמא, אמא, מה קורה אם נופלים בין הפסים? כמה אפשר להתקרב?"
מיד נזכרתי בסיפור חינוכי, נהדר ואמיתי, על האיש ההוא מהתחתית
בניו יורק, שנדחף על ידי אלמוני ממש מול רכבת דוהרת, הספיק
בשבריר שניה לקחת החלטה לגלגל את עצמו למרכז בין הפסים, הטמין
את ראשו בין ידיו, וכך נשאר בחיים, בהסתמך על הרווח בן שישים
הס"מ בין תחתית הרכבת לשקע שבין האדנים. "וואווו..." דמיינו
זאת ילדיי בהתפעלות. "בטח כל החיים הוא יתקשה להירדם". "נכון
מאוד", אישרתי. "ולכן לא להתקרב יותר מדי לקצה".
סוף סוף עלינו. הרכבת ריקה. כיוון שכך, החליטו ילדיי לנסות כל
מושב ומושב. משום מה בקרון הראשון שרר ריח נורא של ג'ורה.
עברנו לקרון אחר וגם שם היה כך. ירדנו לקרון התחתון, עלינו
לקומה השניה בכל מקום אותו ריח. "אהא!" אמרתי להם בידענות "-
הנה! זה בגלל הארובות של חדרה, הסירחון!" עברו הארובות, הריח
נשאר. בסופו של דבר החליטה בתי לבדוק נעליים. ואכן כן. נעל
ההתעמלות של אחיה היתה מלאה. "תגיד", מירפקה בתי את אחיה, "לאן
נראה לך הולך כל הפיפי שאנשים עושים בבית שימוש? זה מטפטף על
המסילה"? - "כן". השיב אחיה בפסקנות. "הוא מטפטף על האיש הזה,
המגולגל וידיו על ראשו...". "מסכן", ולא ראיתי שהוא באמת
מצטער, "לא מספיק דחפו אותו, גם כל הפיפי והקקה של האנשים משקה
לו את הראש... הו הו הו" משום מה גרמה להם מחשבה זו לטפוח על
בטנם בצווחות גיל פרועות. בושה. ירדנו עייפים אך מאושרים ברכבת
מרכז, על מנת לגלות למרבה הפליאה שאנו נמצאים בתחנה החדשה
בדימול. משם הלכנו ברגל עד רכבת צפון, לכיוון האוטו, שחיכה לנו
בסבלנות אין קץ.
בדרך ראינו את מאדים כ כ ה זוהר גדול בצד מזרח.
מסתבר שעד סוף ספטמבר, ולראשונה מזה שישים אלף שנה, קרב מאדים
לארץ עד כדי היותו הגרם הבהיר ביותר בשמי הערב לאחר הירח.
מעניין איך זה ישפיע על גורל הלידות.
http://news.walla.co.il/?w=/5/431127
רכבות 3
"תראה", אמרתי לזרובבל.
"אתה זוכר פעם כשהיינו בני שש עשרה, שלחו אותנו לסמינר הזה של
"גשר" - משו עם קירוב לבבות, נוער לנוער, דתיים חילוניים, צפת,
מרצים אנגלוסאקסיים חוזרים בתשובה כאלה?"
"לא". אמר זרובבל.
"אותי שלחו למשהו אחר".
"אוקיי", אמרתי, "לא משנה. אז אותי שלחו לזה."
"המשיכי בבקשה" אמר זרובבל.
"בקיצור, היה שם סרט קצר. בלי אף מילה, סרט אילם! רק עם צלילי
רקע.
זה הלך בערך ככה -
רכבת, מנהרה, אנשים. על ספסל אחד איש דת קורא בספר. על ספסל
אחר שני צעירים זרוקים שקועים אחד בשני, מתנשקים. ג'ינס, שיער
ארוך בהיר, היפים כאלה. על ספסל שלישי אישה עם ילד. ספסל רביעי
זקן או זקנה, לא זוכרת. ככה כל הספסלים מלאים בכל סוגי האנשים
והאינטראקציות. באמת חבל שאני לא זוכרת לשרטט לך את הדמויות
במדויק, זה היה מאופיין יפה.
על כל פנים, יש צפירה והרכבת נכנסת למנהרה. חושך. חושך.
חושך.
היא יוצאת מהמנהרה - וספסל אחד ריק.
ככה בכל פעם.
האנשים הנותרים, שמים לב לזה, ואתה רואה אותם מסתכלים האחד
בשני בחרדה כל פעם שהרכבת צופרת, תוהים באימה מי יהיה הבא בתור
שיעלם.
כולם, למעט הזוג המתנשק, שבשבילו הרכבת לא קיימת כלל."
"נו?" שאל זרובבל, "תהיה פואנטה?
אני שונא כשאת מתחילה לספר משהו ולא זוכרת את הסוף..."
"האמת", הודיתי, "אני באמת לא זוכרת את הסוף..."
"אני בטוחה שזה היה קשור איכשהו ליחסי דתיים חילוניים, אולי
איש הדת נשאר אחרון, אולי האמונה שלו עזרה לו להישאר רגוע ומלא
ביטחון או משהו כזה, אבל לי נחקק דבר אחר..."
"והוא??" שאל זרובבל בחוסר סבלנות
"אהמממ..." התפתלתי
"הדבר שאותו לקחתי מהסרט הזה בעצם, הוא..."
- "נו?!"
"שאם מתנשקים ממש בריכוז, אבל ממש ממש בריכוז", העברתי את
לשוני על שפתיי מבטי משתהה על פיו, "לא מרגישים את המעבר לעולם
הבא..."
סוף סוף זרובבל חייך.
"וגם", הוספתי במהירות,
"אין אמונה במנהרות."
