[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ציפור עט
/
רכבות

רכבות 1

"נניח לרגע - " אמר זרובבל ושפתיו הבריקו בתאווה מטיפות של
סויה, "נניח לרגע רכבת, טוב?" והניח את מקל העץ במרכז השולחן.
"אבל למה שאניח רכבת?" הקשיתי
"כי ביקשתי זה למה! למה כל דבר מוכרח ויכוחים?!"
"טוב", אמרתי והרמתי גבה.
"נניח הרכבת צהובה, מכילה 150 איש ועשרה קרונות והיא נכנסת
למנהרה, כן?"
"נניח", הסכמתי.
"או!" שמח זרובבל. "יש הבנה. אנחנו מתקדמים."
"ועכשיו", חיכך את ידיו בחגיגיות לוקח נשימה עמוקה. "נניח, רק
נ נ י ח, שמאיזושהי סיבה, תישבר המנהרה, והרכבת תבקע ממנה לפני
המועד הטבעי שיועד לה, בעוד ככה וככה מטרים, כן?"
"כן", עניתי בצייתנות.
"תסכימי איתי שעדיין היא תהיה צהובה, מכילה 150 איש ועשרה
קרונות, נכון?"
"לא." עניתי.
"מה לא?! מה לא?! "פכר שוב זרובבל את ידיו ביאוש ותלש את
שיערותיו.
"עזבי 150 איש ועשרה קרונות. בואי רק צהובה, טוב?"
"טוב", הסכמתי מיד. איש נורא טוב זרובבל. חבל לי לראות אותו
ככה תולש שיער.
"יש, רכבת, צהובה!" שבר את מקל העץ לשניים. "הנה!"  והניח חצי
על השולחן בחבטה. "היא נכנסת לתוך מנהרה!" כיסה את המקל
בצלוחית. "מבחוץ - לא - רואים - כלום!" הנהנתי לאישור. "היא
נכנסת למנהרה והיא צהובה!"
"בהחלט", הסכמתי. באמת איש טוב. וגם יודע לבחור מסעדות
מצויין.
"והנה שיקי שאקה שיקי שאקה היא יוצאת מהמנהרההההההההה..."
הוציא את מקל העץ מתחת לצלוחית - "וראו זה פלא", פנה לקהל
דמיוני, "כמה מפתיע! עדיין צהובה!!!"
"נכון", הצטרפתי. היא נכנסת צהובה ויוצאת צהובה.
"את רואה?" אמר בנימה ניצחת, משחרר אנחת רווחה,
"אז את מסכימה איתי בעצם, שהפוטנציאל של האדם - גם לפי
ה"אסטרולוגיה" - נקבע עוד בבטן אמו הרבה לפני מועד לידתו. הנה
הוכחתי לך בצורה פשוטה. גם אם קרתה תקלה והאם ילדה נניח בחודש
השמיני במקום בתשיעי, עדיין יגיח מבין רגליה, או לצורך העניין
מתוך ביצת האינקובטור שתהיה אחראית לשיבוטים בעתיד, אותו אדם
בדיוק, בעל אותו מטען גנטי, פוטנציאל, גורל, ווטאבר, רכבת
צהובה, וזאת למרות שמועד הלידה, או השיבוט, או איך שתרצי -
השתנה גם השתנה, וכך בהתאם גם מערך הכוכבים!"
"סליחה רבה", אמרתי, והרמתי את הצלוחית לשים בה קצת סויה.
"אמנם הסכמתי שהיא נכנסה למנהרה צהובה, ויצאה ממנה בסופו של
דבר - צהובה"-
ברקע שקשק חרש המסוע הדו מסלולי של הצלוחיות הקטנות -   "אך מי
אמר שגם בתוך המנהרה היא צהובה?"
חראאאאקקק צרחו הגלגלונים כאשר הורם בלם היד בעצירת פתאום.
מה זאת אומרת "מי אמר שגם בתוך המנהרה היא צהובה", חזר אחרי
זרובבל בתיעוב יורק לאטו אות אחר אות כמסרב להאמין למוצא פיו.
"או!" עניתי. "נניח, רק נניח! שבתוך המנהרה, לא רק שהיא אינה
צהובה, אלא היא חדלה מלהיות רכבת בכלל? מה אם - " - טבלתי את
האורז בתערובת הירוקה החריפה ונענעתי אותו מעט בסויה -  " אם
היא הופכת לזחל ענק שיכור המגהק להנאתו בועות וואסאבי ירוקות
מימין ומשמאל, מזייף לעצמו שירי היתולים פרועים בשני קולות ורק
ס מ ו ך  מ א ו ד לקצה המנהרה, חוזר להיות רכבת צהובה בעלת 150
איש ועשרה קרונות?... אה?... הממממממ..." זרובבל הביט בי
מתענגת על המזון, מבטו מזדגג.
"מה את רוצה להגיד בעצם?" נאנק,  "הא? מה את רוצה להגיד!!!
דברי ברור!!!" הרגשתי שהוא מתעצבן עלי משום מה.
"כלום". לעסתי לאטי.
"אני אומרת שאין אמונה במנהרות זה הכל."





רכבות 2
אתמול נאלצתי למצוא את עצמי נוסעת לאיזור חדרה לאירוע משפחתי
מרגש, אבל מה, לקחנו רכבת.
שנים לא נסעתי ברכבת ישראל. מתברר שהתקדמנו בצעדי ענק לעבר
הציוויליזציה. כך למשל יש עכשיו כרטיסים קטנים ממש כמו בעולם
הגדול, אותם מעבירים בקפיצה ורק אז המעבר נפתח. מובן שבני הלא
פראייר היה מוכרח לנסות זאת כמה פעמים הלוך ושוב הלוך ושוב
הלוך וללא שוב כדי לוודא שאי אפשר להתפלח ("כרטיס זה נוצל עד
תומו ביפ"). אחרי כן, נחושה בדעתי לא לפספס את הרכבת של שש
ושמונה, עלינו בחיפזון על אחת אחרת שעברה בזמן דומה והתברר
שהיתה ישירה לחיפה. למרבה המזל התבררה עובדה זו מבעוד מועד.
ירדנו תחנה אחרי ברמת אביב וחיכינו למאסף של הכפר, זאת עם
התרנגולות והכבשים? שעוצרת כל חמש דקות בכל כפר ופרדס? כן.
ובכן זינקנו גם עליה. ולא היה מקום כלל. בתוך כך הפכנו מאזינים
קרובים לבליל שיחות רמות ונפלאות כל נוסע בניידו הוא. בשלב
מסויים ממש לפני התחנה שלנו, החלה הרכבת להתרוקן, וילדיי
החליטו שזה הרגע המתאים לשחק מחבואים בין הספסלים. בנוסף,
במעקבם אחרי ה-WC האדום המהבהב, הגיעו למסקנה ש"זה לא שהוא
נדלק כל עצירה, אלא כל פעם שיש מישהו בפנים". מאחר שעדיין קינן
בהם ספק קל שבקלים, החליטו לבדוק זאת בצורה מדעית. וכך התרוצצו
להם במעברים בעיניים בורקות וננעלו בשירותים תוך שהיה עלי לתת
להם פידבק בזמן אמת אם אכן הפנס נדלק. שניה לפני שהיינו אמורים
לרדת, חזרו סמוקים ונלהבים ובישרו לי בסקרנות ובעניין ש"החרא
צף עד למעלה כמו מזרקה ורק אז (!) משנה כיוון ונעלם בבת אחת עם
ירידת מים פתאומית בווש מבהיל". שמחתי מאוד.

באיזור חדרה, חיכה לנו הטרמפ שלנו - הלא הוא אחיו של אביהם,
שגילה סימני עצבנות קלה מלווים במצמוץ לא רצוני. כשהגענו הבנתי
מדוע. מליון איש מצד משפחת אשתו הטוניסאית החמה מילאו את הדשא,
כשאני וילדיי בלבד מייצגים את הצד שלו. האין זה משעשע, חשבתי
לעצמי,   ש א נ י  זו שמייצגת את הצד שלו? בעוד אחיו נפקד
כרגיל? מילא. היה דביק עד גבה דביק. משפחתה של אשתו שלא ראו
אותי מזמן, בערך מאז הגירושים, תהו בינם לבין עצמם בחביבות
ובקול רם - "קי אה? סה לה פרמייר פאם?" (זו האישה הראשונה?)
בשלב זה מצאתי את עצמי מתערבת בשיחה בפתאומיות ומאשרת "ווי,
ז'ה סווי לה פרמייר פאם, קומונט אלה וו שרי?" היה מאוד מקרב
לבבות. לאחר זמן מה והרבה מאוד אוכל, הסתכל חתן היומולדת בן
הארבע על בתי בתוגה, תוך שהוא קורע עטיפות ושאל אותה - "איפה
אמא שלך?" היא הצביעה עלי בחינניות ואמרה - "הנה, הנה  אמא
שלי!" הוא הביט בי בצער והמשיך להקשות, "אבל היו לך פעם
תלתלים! איפה השיער שלך?" הוצאתי את מקל הכביסה מהקוקו האסוף,
נתתי לו לגלוש ואמרתי לו  - "הנה השיער שלי מותק, אתה רואה? אם
כי הוא חלק, אתה מתבלבל". רק לאחר שהלך לדרכו בהבעה לא משוכנעת
גורר על הרצפה את הרובוט שהבאנו לו, הבנתי לעזאזל עם מי הוא
התבלבל.

בדרך חזרה היה הרציף כמעט ריק. ישבנו בנעימות בספסל והמתנו
לרכבת האחרונה לתל אביב, תוך שאנו בוהים בפוסטרים של נס קפה
ממולנו. אוהבים את זה חם, ככה זה עם נס קפה, אוהבים את זה
בבוקר למיטה. ליד אחד הפוסטרים ממול, היה גם כתוב תל אביב.
"אמא אמא, מאיפה מגיעה הרכבת, מימין או משמאל?" "בואו ילדים"
זעקתי בהיסטריה, נוטלת את ידיהם בפראות, "מהר לצד השני!!! "
וכך שעטנו לנו במעברים התת קרקעיים ואני גאה לציין ש ל א הגענו
לחיפה.
"אמא, אמא, מה קורה אם נופלים בין הפסים? כמה אפשר להתקרב?"
מיד נזכרתי בסיפור חינוכי, נהדר ואמיתי, על האיש ההוא מהתחתית
בניו יורק, שנדחף על ידי אלמוני ממש מול רכבת דוהרת, הספיק
בשבריר שניה לקחת החלטה לגלגל את עצמו למרכז בין הפסים, הטמין
את ראשו בין ידיו, וכך נשאר בחיים, בהסתמך על הרווח בן שישים
הס"מ בין תחתית הרכבת לשקע שבין האדנים. "וואווו..." דמיינו
זאת ילדיי בהתפעלות. "בטח כל החיים הוא יתקשה להירדם". "נכון
מאוד", אישרתי. "ולכן לא להתקרב יותר מדי לקצה".

סוף סוף עלינו. הרכבת ריקה. כיוון שכך, החליטו ילדיי לנסות כל
מושב ומושב. משום מה בקרון הראשון שרר ריח נורא של ג'ורה.
עברנו לקרון אחר וגם שם היה כך. ירדנו לקרון התחתון, עלינו
לקומה השניה בכל מקום אותו ריח. "אהא!" אמרתי להם בידענות "-
הנה! זה בגלל הארובות של חדרה, הסירחון!" עברו הארובות, הריח
נשאר. בסופו של דבר החליטה בתי לבדוק נעליים. ואכן כן. נעל
ההתעמלות של אחיה היתה מלאה. "תגיד", מירפקה בתי את אחיה, "לאן
נראה לך הולך כל הפיפי שאנשים עושים בבית שימוש? זה מטפטף על
המסילה"? - "כן". השיב אחיה בפסקנות. "הוא מטפטף על האיש הזה,
המגולגל וידיו על ראשו...". "מסכן", ולא ראיתי שהוא באמת
מצטער, "לא מספיק דחפו אותו, גם כל הפיפי והקקה של האנשים משקה
לו את הראש... הו הו הו" משום מה גרמה להם מחשבה זו לטפוח על
בטנם בצווחות גיל פרועות. בושה. ירדנו עייפים אך מאושרים ברכבת
מרכז, על מנת לגלות למרבה הפליאה שאנו נמצאים בתחנה החדשה
בדימול. משם הלכנו ברגל עד רכבת צפון, לכיוון האוטו, שחיכה לנו
בסבלנות אין קץ.
בדרך ראינו את מאדים כ כ ה זוהר גדול בצד מזרח.
מסתבר שעד סוף ספטמבר, ולראשונה מזה שישים אלף שנה, קרב מאדים
לארץ עד כדי היותו הגרם הבהיר ביותר בשמי הערב לאחר הירח.
מעניין איך זה ישפיע על גורל הלידות.

http://news.walla.co.il/?w=/5/431127






רכבות 3

"תראה", אמרתי לזרובבל.
"אתה זוכר פעם כשהיינו בני שש עשרה, שלחו אותנו לסמינר הזה של
"גשר" - משו עם קירוב לבבות, נוער לנוער, דתיים חילוניים, צפת,
מרצים אנגלוסאקסיים חוזרים בתשובה כאלה?"
"לא". אמר זרובבל.
"אותי שלחו למשהו אחר".
"אוקיי", אמרתי, "לא משנה. אז אותי שלחו לזה."
"המשיכי בבקשה" אמר זרובבל.
"בקיצור, היה שם סרט קצר. בלי אף מילה, סרט אילם! רק עם צלילי
רקע.
זה הלך בערך ככה -
רכבת, מנהרה, אנשים. על ספסל אחד איש דת קורא בספר. על ספסל
אחר שני צעירים זרוקים שקועים אחד בשני, מתנשקים. ג'ינס, שיער
ארוך בהיר, היפים כאלה. על ספסל שלישי אישה עם ילד. ספסל רביעי
זקן או זקנה, לא זוכרת. ככה כל הספסלים מלאים בכל סוגי האנשים
והאינטראקציות. באמת חבל שאני לא זוכרת לשרטט לך את הדמויות
במדויק, זה היה מאופיין יפה.
על כל פנים, יש צפירה והרכבת נכנסת למנהרה. חושך.  חושך.
חושך.
היא יוצאת מהמנהרה - וספסל אחד ריק.
ככה בכל פעם.
האנשים הנותרים, שמים לב לזה, ואתה רואה אותם מסתכלים האחד
בשני בחרדה כל פעם שהרכבת צופרת, תוהים באימה מי יהיה הבא בתור
שיעלם.
כולם, למעט הזוג המתנשק, שבשבילו הרכבת לא קיימת כלל."
"נו?" שאל זרובבל, "תהיה פואנטה?
אני שונא כשאת מתחילה לספר משהו ולא זוכרת את הסוף..."
"האמת", הודיתי, "אני באמת לא זוכרת את הסוף..."
"אני בטוחה שזה היה קשור איכשהו ליחסי דתיים חילוניים, אולי
איש הדת נשאר אחרון, אולי האמונה שלו עזרה לו להישאר רגוע ומלא
ביטחון או משהו כזה, אבל לי נחקק דבר אחר..."
"והוא??" שאל זרובבל בחוסר סבלנות
"אהמממ..." התפתלתי
"הדבר שאותו לקחתי מהסרט הזה בעצם, הוא..."
- "נו?!"
"שאם מתנשקים ממש בריכוז, אבל ממש ממש בריכוז", העברתי את
לשוני על שפתיי מבטי משתהה על פיו, "לא מרגישים את המעבר לעולם
הבא..."
סוף סוף זרובבל חייך.
"וגם", הוספתי במהירות,
"אין אמונה במנהרות."








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה יהיה בסוף
היום
לי כבר אין
מקום
לא יהיה ולא
ימות
במה חדשה
וקצת רוח שטות


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/03 22:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ציפור עט

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה