ברגלים קטנות, בת אחת עשרה, יחפה
רגלי רכות, סוליותיהן התקשו.
בת כפר הייתי בשנה ההיא, הכפר היה שלי.
אנשים אחרים שלא הכרתי ברחו משם
על-מנת לשוב, הם לא שבו ועל-כן הוא
היה שלי.
ואני רצתי על השביל בין שיחי הצבר
ברגלי הרכות שסוליותיהן התקשו
השיחים צמחו שם מזמן, גבוהים
כמו חומות, חומות שהסתירו אותי
מעין רואים כשרצתי אל עץ התאנה
שעמד בדרך, בין בית סבתי לבית - הספר.
זה היה העץ הסודי שלי, בקיץ ההוא
כל יום אחר הצהרים כשבאה הרוח
ממערב, נעו העלים ולחשו לי בסוד
בואי, בואי, חברתי האחת,הסודית
והעלים, רוחשים ברוח הושיטו אלי
זרועות סודיות, אוהבות.
טיפסתי על הענפים המוכרים
אל עבר מרפסתי הסודית שבצמרת
ושם חלמתי בהקיץ את חלומותי
הסודיים ביותר ושם הייתי מאושרת
ושמחתי כל כך, על שיש לי עץ משלי
נפלא וענק, ואיש מלבדי אינו מכיר
את דרכיו ופיתוליו.
לא ידעתי אז כי מישהו נטע אותו שם
אולי מישהו מאלה שברחו על-מנת
לשוב ולא שבו, חשבתי שכך צמח לו
מעצמו, העץ הסודי שלי, כמו העשב
כמו הפרחים, אני גיליתי אותו
והוא שלי, מקלטי חדרי, מקור שעשועי.
ואני לא ידעתי אז שהוא זקן
יותר מסבי וסבתי. |