חזרתי הביתה כולי בהיסטריה, ופתחתי את השקית. לורד ורוד.
התחלתי לצבוע.
בהתחלה את הציפורניים ברגליים. אחר כך את המרצפת של הריצפה.
הכוסות במטבח, הוילון באמבטיה, הרגליים של הכיסאות והזנב של
החתולה שלי. הכל ורוד.
כשהבנתי שאף אחד לא באמת שם לב, ולעולם לא מזיז בשיט, החלטתי
לצאת החוצה.
התחלתי בקטן, המושב שלפני באוטובוס, המפית בקופי בין, הלחצנים
במעלית. וכמה מפתיע - כלום. נאדה. העולם נוסע ואני תקועה בפינה
שבסוף של הפינות.
בלילה, כשלא היה זבוב ברחוב, צבעתי את המעבר חצייה. ברחוב שלי,
וברחוב לייד. עד שהתעייפתי. תוך שבוע, כל המעברים באזור היו
ורודים. העמודים של המנורות, המכוניות החונות, דלתות הבתים,
ה-כ-ל. ורוד.
כולם דיברו על זה. ובעבודה, הסתכלו עליי מוזר. אולי בגלל
הכתמים הורודים על היידים. אולי בגלל הלורדים שפילחתי להם.
יום אחד, כשיצאתי לאכול, בא אליי עומר. התיישב ליידי, ונתן לי
נשיקה על הלחי.
פיטרו אותי, ועצרו אותי על פגיעה ברכוש. אבל האמת, כל זה לא
היה אכפת לי, וגם ככה שנאתי את העבודה שלי.
העיקר שידעתי, שלפחות למישהו אחד, צבעתי את העולם.
בורוד. |