נחשי צבע צהובים המושלכים על בדים,
הנמרחים במשיכות מברשת גסות,
על קנבס לבן, מתוח, רועד מצפייה.
סוחט שפורפרות בפרצים גועשים  של חדוות יצירה,
כתמי שחור ואדום, ממש כמו דמי הניגר,
כחול כשמי יומי, יומה, יומנו שהיה, כתום של שמש משוגעת,
שחור כשמי לילות אין סוף, חסרי שינה,
בהן כלבים שוטים מהלכים שם ברחובות,
זנבם בין רגל לבטן משתלשל,
ריר  לבן, מוקצף, ניגר לו, נחבטים,
מייללים באימה, חוזים מותם...
נמרח לי כך על קצה מדרכת, בצבעים של שחור, אפור, אבק ולכלוך,
טבול בריחות כה עזים , כמו שוחה בביבי השפכים.
הבד הזה הוא ענקי, כמו פרשתיו מאופק לאופק,
מכיל שנותיי, ילדות, בגרות, שכרות,
מחסום אי ילדי שלא יהיו...
בהטחות נזעמות של מכחול מטורף,
מתווספים לו לבד ללא שליטה של ממש,
כתמי מכחול רועד ביד כמעט לא נשלטת,
כמו חיי שאינם יודעים להבין מה זה שובע.
את הבד מלטף בטיפות של שמן,
מלבן שהיה, תמים ורך בשנים,
לקרשנדו מדהים של צבעים נזעמים.
את בקבוק הג'ין שחופר לו יום-יום בכבדי מוכה הצהבת,
מנפץ אני  על קירו של אסם מיותם.
לצלילי מקול חורק, את נשמתי לך אתן יקירה,
ולו בעבור רק עוד לגימה, זו שאולי
בזכותה אוכל להשלים עוד יצירה,
מסתיימת היא זו ואולי? בחיי לא יודע.
לא עוד צבעים על בדים אמרח,
עוד מעט קט נשמתי שכבר מזמן הלבין בה שערה, תשוב ותפרח.
רק את שם עומדת, נפעמת אל מול יצירת חיי
המרוחה לה שם בצבעים של אדום מדמי, ולא רק,
על ירוק עשבי החורשה...
נשמתי שעלתה לעולה, משאירה כאן עמה,
צרורות של בדים וערמות של צבעים,
אסם מיותם ואותך, שם עומדת.
לא הלכתי יקירה, סליחה לא ביקשתי,
גם לא ממש רציתי, ידי שאחזה עוד לרגע בהגה,
ממש לא ידעה ולעולם לא תדע,
מנוחה.

מוקדש לצייר האמריקאי  ג'קסון פולוק  ובהשראת הסרט "פולוק"