נהר שזורם, טונות של טין דקיק נושא עמו,
אוספת ידו את החומר הבצקי, נצבע בצבעי חום וצהוב..
על אבניים סובבים מעצבת ידו שקשתה יומה, גוש החומר,
כד לתפארת, יושב הקדר מלטף את יצירתו ליטוף אחרון,
אל האש הוא שולח כדו, זה מצדו, נשרף,נצרב, מתלהט, מתקשה, גופו
החום, לאדום נהפך, כמו הסמיקו פניו מבושה....
עכשיו הפך הוא  כבר לכד של ממש, עומד שם גאה בזקיפות קומתו.
מצטרף למאות חבריו המונחים להם בשמש העזה, מאבד יחודו,
תמימותו,
מחכה לקונה, ליד אוהבת שתלטף עגילות גופו החם...

עוברת היא בין ערמות הכדים, ידה מלטפת צווארם, גוום, צמד
ידיותיהם,
עיגולי עגילים שם בם, חיוך של קורת רוח מהלך היה בה.
פוסעת לאיטה, מצביעה על זה ועל אחר, עומס הקדר אותם על צמד
כתפיים חסונות,
כך מהלכת מחפשת ואוספת, כמו משוחחת הייתה עמם.

יושבת מולו, מלטפת בטנו המתעגלת, צווארו, לרגע מתענגת,
לוקחת עצמה אליו, לבטנו הקשוחה, לעכוזו המתעגל...
בעפרון עושה בו קווים, אלה הופכים לפנים....
צבעי השמן מתערבבים  בטס הציירים שבידה,
מכחולה על בטנו מרקד, משלחת היא בו גלים של תשוקה...
עפרון שחרט בבשרו,  משאירה בו קווים ושבילים
שריטות היא עושה בעורו האדום, צבעים מוסיפה, את עור לידתו
מסתירה...

מציירת עליו, פנים, מלפנים ומאחור, על בטנו וכרסו ובשיפוליו
הצונחים,
גם על צווארו וצמד אוזניו לא ממש חסה.
הלכה היא לנוח, מציץ הכד במראה, וכל שרואה הוא
פנים.
פנים מלפנים, פנים מאחור, פנים בצדדיו
מעליו מתחתיו, צבעים כה עזים.
פנים.

עומדת שם, מסתכלת לרגע, ידה עוד חולפת, מגרה חמוקיו,
מכחולה מתקן פה ושם, את היצירה משלימה..
בעיניה הנה היא כבר כמעט מושלמת,
מלטפת הכד בעיניה, פנים היא לחשה, פני שהיו,
פני עוד מפעם.
דמעה מתגנבת בקצה עין
מרטיבה מכחולה בצבעים מתערבבת.
אלה פני היא אמרה, מלטפת בקצה אצבעה
את פניה שלה.