שיר ישן מאוד (כמה וכמה שנים) מהמחברת . אחד מההכי אהובים עלי.
איך אני שמח שניתקלתי בו, למרות שהוא מציג תקופה נוראית בחיי.
הוא מזכיר לי מה היה. וכאמור אלו שלא זוכרים את העבר נידונים
לחזור עליו.

ומלבד זאת אני אוהב אותו כי הוא נכתב מעמוק בפנים, ממקום שלא
כל שיר מצליח לצאת.

הצד השני של המיזרן

אני הוא שובר הגלים
אני הוא חלק מהים הכואב
הבדידות היא רק בלב
אני הוא הסלע המוצק שעליו הגלים נשברים
חש בעלטה את קור הגלים
אני הוא היציב הלא משתנה בין אוקיינוס מרקד
אז למה אני מתחיל להסדק?
הידעתם שסלע לא יכול לבכות?
מה? לא ידעתם שלאבן אין רגשות?
אם תפתחו את שובר הגלים המחייך תגלו שהוא כולו שחור בפנים
אני טוב בתור נקודת משען לדואבים
אני הוא יוצר האוקיינוס, המיים מלוחים מדמעותי
אני כבר לא יודע אם אני חוצץ או סופג
או שמא אני מתחיל לשקוע אל הים המזמין?
למרות הבלבול, מודע לווקום שבפנים
אני הסלע שרוצה ופוחד משינוי
אני בסך הכול רוצה שיגעו בי
אני חיי תמיד בשקיעה
מסתתר בין צללים של שעת בין ערביים
אני כה זקוק לך הלילה
אלי אתם באים בכדי לחפש רגיעה
הרבה ראשי תיבות נחרטו על פני האבן
פנים מסותתות מפגעי העולם
מגבי הרבה מכם זינקו אל הים השלו
שובר הגלים לא מסוגל להשתנות
שובר הגלים יכול רק לחלום
יכול רק לחוש את רוחות השינויי מרפרפות על פניו
אני הוא האדם שהחיים עצבו לסלע
ואני לעזעזל רוצה להיות הפסל
ואני לא מעיז, שכן זה תפקידי
אני כמו כל שאר העכברים רץ אחר החלילן
אני הוא המחפש תירוצים בכדי להגן על האחדות
אני הוא זה שחיי בצל ליד המגדלור