בשעת בוקר העננים היו לבנים.
הורדתי את השמיכה והסתכלתי מבעד לחלון החדר שלי.
במשך היום אצבור לי חוויות רבות,
וכך גם העננים יקבלו לאט לאט צבע יותר ויותר עמוק.
עד לשקיעה, שם החוויות יהיו בשיאן והעננים יהיו כתומים.
שטויות !
אם העננים באמת היו מתנהגים כמוני,
אז כל היום וגם בערב הם היו נשארים לבנים.

הורדתי את הפיג'מה ולבשתי בגדים לבנים.
אולי קיויתי שהם ישנו צבעם במשך היום.
אכלתי קורנפלקס צבעוני לארוחת בוקר וירדתי למכולת השכונתית.
בחוץ היה שקט, צעדתי לאט משתדל לקלוט רעשים אך שום קול לא הגיע
לאוזני.
במכולת קניתי ממתקים, בעיקר שוקולד.
התענגתי על השוקולד כל הדרך חזרה לבניין שלי.
כשנכנסתי לדירה עצמה, הטעם המתוק כבר הספיק להעלם.
אפילו כתם קטן שחור אחד לא נשאר בחולצה שלי.

עשר שיחות טלפון של חצי שעה כל אחת.
עשרה אנשים שונים מספרים לי חוויות מיומם האחרון.
ואני שותק, ומקשיב, וצוחק, ומספר סיפורים שקרו לאנשים אחרים.

רעש של משאית מקפיץ לי את הלב.
לפתע אני שמח.
אני לא לבד.
ללא שליטה אני שולח מבט מלא תקווה לעבר החלון בחדרי.
תוך שניה המשאית נעלמת באופק הערפילי.
והרעש איננו עוד.

מאוחר יותר באותו יום אני עוצם את עיני.
מוזר מאד.
אותו דבר.
אני רואה בדיוק אותו דבר.
אני יכול לעצום עיניים ולפתוח והכל לבן.

מרחוק אני שומע טלפון מצלצל.
לשניה אני חושב לענות.
אני עוצם עיני והצלצול לא נפסק.
אני פותח עיני והצלצול נפסק.

בערב כבר הפסקתי לחשוב.
השקיעה בחוץ.
כל העננים הופכים כתומים,
סגולים, אפורים ושחורים.

אני מביט בשקיעה ורואה רק לבן.
פעם הרגשתי הרגשה כזאת שנקראה רעב.
אני מאמץ את ראשי מאמץ אחרון להזכר בתחושת הרעב.
עוברות שניות אחדות, דקות, שעות.
אני נרדם עם עין אחת פקוחה.

אני קם והולך לישון.