הוא התכווץ בפינה, גבו אל הקיר, מזיע כבכר הניצב בפני בית
מטבחיים בדואי אותנטי (אחד שבמקרה ממש אבל ממש חם לו). ידיו,
רגליו, שפתיו, אזניו ועכוזו פרכסו בכפיפה אחת בקצב מונוטוני,
מהיר ובעיקר עצבני, עיניו הפוזלות הביטו לכל עבר, אחת לימין,
שניה לשמאל ושלישית גם כן לשמאל, בוחנות ומבתרות בצורה
דיכוטומית כל סנטימטר באותו גוב אריות צבוע לבן-בז' בו מצא
עצמו לכוד לפתע, ללא כל אזהרה או לפחות רמז. הוא הרגיש כלודר
הכבול בשלשלאות, מחכה למכת המוות בחוסר אונים. גוב האריות
הארור היה מרוהט בטוב טעם נוראי שהזכיר לו מסדרונות בתי חולים.
מנורת פלורסנט הפיצה אור נוגה, חיקוי 'קנדינסקי' היה תלוי על
הקיר הנגדי ולידו פוסטר של "קולגייט", המעודד לצחצח שיניים
בתנועות קוסינוס רציפות. לימין פוסטר הקולגייט, על הרצפה, עמד
לו עציץ בלתי מזוהה הזקוק בדחיפות למים ולידו מתקן לז'ורנלים,
מלא בעיתוני "לאשה" מצהיבים ובביטאון האחרון של איגוד טכנאי
מרפאות השיניים. הרצפה עצמה הייתה מלאה באשפה, שהתפזרה לכל עבר
כשהפיל את הפח בקפיצתו המבוהלת מהכסא, ועתה החלה ללבוש צורת בן
תשחורת שרירי. "אני חולם, אני חולם, אני חולם, זה רק חלום.."
החל למלמל לעצמו בעיניים סגורות. "אתה לא באמת קיים.. אתה רק
דמות דימיונית.." המשיך למלמל ופקח את עיניו. הר הגבבה, שנראה
יותר כמו לוחם סיני מהמאה ה-14 הביט בו במבט שבו עירוב של רשע
ורחמים. "אתה לא קיים!" צעק בקול מתריס, שפתו האמצעית רוטטת
ונתז מרוקו נשלח מטר וחצי קדימה, מתנפץ על לחיו השמאלית
והמגולחת למשעי של אותו לוחם אשפתות, שניגב את הרוק באיטיות
חושנית מעל פניו אך בכל זאת נראה כי הדבר היה לצנינים בעיניו.
הוא קיבל אישור לחששותיו כאשר הלוחם סטר לו בעוצמה, מקלל את
אימו בסינית עתיקה והחל לשלוף את חרבו, מוכן להרגו בנחירה.

"הלא הסטירה המצלצלת היא הנותנת שהוא אמיתי?!" חשב לעצמו
בבעתה, מחזיק את לחיו הפגועה ברגלו השמאלית (כשהיה קטן היה נער
שעשועים בקרקס הבוכרי המעופף), נימי עיניו האדמדמים-סגלגלים
שקועים עמוק פנימה מרוב פחד. "המונגולים באים! המונגולים
באים!" צרח בבעתה בזמן קפיצת "מטריקס" שמאלה מהמרכז הדומם
לאותו כיוון בו זכר במעורפל הייתה פעם דלת. זכרונו אכן לא הטעה
אותו, היא עדיין הייתה שם, פתוחה לרווחה, והוא שם לב ברוגז שכל
המיזוג בורח. הוא זחל על גחונו לכיוונה אך העלה חרס בידו, שכן
הייתה לו סטיה בלתי מוסברת לאחור. הוא העתיק מבטו לכיוון הסטיה
וראה את המונגולי ימח שמו וזכרו, בגבו אליו, סוגר את דלת
השירותים, מקלל את מי שלא הוריד את המים (לפחות כך שיער ביותר
מקורטוב סיפוק). לפתע שם לב שמישהי עומדת בפתח. הוא גמר אומר
להעלות על נס את אומץ לבה על הצלתו ממוות גרוטסקי וודאי, וגמל
בלבו להציע לה פרס כספי נדיב, כל זמן שלא תפקיע מחיר. הוא הידס
לימין (עם סטיה קלה שמאלה) לצורך הטעיה ואז ניתר קדימה (עם
סטיה קלה לאחור) לכיוון הדלת ומושיעתו האלמונית... והקטנטונת.
מטר ועשרה בדיוק, אם לדייק. למעשה, הייתה זו ילדה קטנה, כבת
תשעה או עשרה חורפים, בעלת גומות חן לא פרופורציונליות, שש
מכבנות כסופות ושתי צמות נייחות, שלא זזו ממקומן גם כשנענעה את
ראשה לצדדים. היא נראתה מאוד משועשעת ממצבו הפתטי ולא התייחסה
לקולות הסבל שלו או של הלוחם המונגולי בשירותים.
כעס עלה בו מלגו ומלבר, והדבר גרם לגודש בנחיריו. הוא מחט אפו,
מביא גהה לסינוסיו הדואבים, כאשר דיברה הילדה.

"אתה מסומם, נכון-אח-שלי-מה-קורה-מה-המצב-אח-שלו?" שאלה. "אל
תקראי לי אחי ולא אקרא לך אחותי!" הטעים בהתנשאות ועצר לצורך
הפסקה דרמטית. "מי את בכלל?" נחר בבוז לאחר שהרגיש שהדרמטיות
התפוגגה והילדה משתעממת קמעה. "אני פיכח לחלוטין!" המשיך וטען
בלהט, משמש כמליץ יושר שלו עצמו. המונגולי שבשירותים חיזק את
טענתו (או כך נדמה לו) בעזרת אנחת רווחה מהדהדת וקולות גוף
שונים. הילדה הביטה בו בניחותא אך נראתה מבולבלת."Excuse me, I
don't speak Hebrew" אמרה לו בחביבות ביישנית, וכשראתה את
עיניו מזדגגות במבט המשלב חוסר אמון וחוסר קוארדינציה מולד
הוסיפה "ani lo medaberet ivrit" לצורך ביאור סופי, וחייכה
חיוך מנצח מאוזן לאוזן שלולא גומות החן הלא פרופורציונליות
להחריד יכול היה להחשב פחות או יותר מלבב. בערך. הוא נענע ראשו
פעמים מספר בניסיון להתעשת. "אבל... אך... הכיצד... עברית...
אנגלית... בורשט... בורקס תפוחי אדמה... " ניסה לסתור בעורמה
את טענות הילדה.  היא רק חייכה, הגישה לו קערת שיירי מג'דרה
בניסיון התפייסות, הסתובבה והלכה לה לדרכה. לפתע עצרה, הסתובבה
ושאלה בקולה הצלול "יש לך איזה גבינה 15.5 אחוז?" והלכה לה
לדרכה. אחרי דקה חזרה. "אולי 14 אחוז?" והלכה לה לדרכה. "12
אחוז?" - והלכה לה לד-ר-כ-ה!! קולות הגוף של המונגולי (הוא חשד
עכשיו שהוא בעצם קוריאני) אשר נעשו רמים יותר ויותר החזירו
אותו למציאות. הוא מצא עצמו עומד במרכז החדר אוחז בחוזקה קערה
חצי ריקה, שיותר מסביר שתכולתה היא הסיבה לקולות הגוף הדוחים
שסביבו. הוא שמט אותה בגועל ופנה לאחור על מנת לצאת מן החדר
ולהזעיק עזרה, אך נעצר באחת, קריאת אימה לא רצונית נמלטת מבין
שפתיו.

מולו עמד כלבו של בני בסקרוויל. בני לא היה איתו. לא היה זה
ניחוש מלומד - הכיתוב "פינוקי. רכושו של בני בסקרוויל. טל:
03-666-666-7" היה חרוט על תליון שהתנדנד מצווארו. כפות רגליו
של פינוקי היו נעוצות בשטיח וגופו דרוך, מוכן לזינוק. עיניו
עקבו אחר תנועותיו של גיבורנו, רושפות בשנאה יוקדת, פרוותו
הסמורה הייתה חידודין חידודין, כל שערה כסכין נוטפת אימה
הננעצת בלבו של חיים (כך קוראים לגיבור הסיפור, אגב). חוטמו
המכווץ אמר רשע ומדון, עטיניו הזקורים הצביעו על העובדה שרובו
של המיזוג עדיין לא התנדף, שיניו החדות והערפדיות משהו היו
חשופות מול חיים והוא נהם באיום, אך חוץ מכך הקרינה כל הבעתו
של פינוקי טוב לב ותו לא. הסצנה מורטת העצבים נמשכה כחמש שניות
עד שנקלט במוחו שלכל הדברים שצויינו לעיל הייתה משמעות כלשהי
אם לא היה מדובר בכלב צ'יוואווה בגובה עשרה סנטימטרים, אותו
העיף בעידנא דריחא הישר אל עבר חיקוי הקנדינסקי והמשיך בדרכו
אל עבר הדלת הפתוחה לרווחה, מקלל בקול רם קללות שמפאת תביעת
דיבה אפשרית מצד מר בסקרוויל לא יפורטו כאן. הוא הגיע אליה
בניחותא, מתנשם בכבדות, עצר באחת והציץ בזהירות כלפי חוץ.
המסדרון היה מלא בלוחמים מיקרונזים ובעובר אורח בריטי אחד,
שחיכה בתור כמו כולם. "מרנין בישין! כלו כל הקיצין, לעולם לא
אצא מפה בחתיכה אחת!" קונן ומייד חיבר על כך שיר [עומד אני
בפני שוקת שבורה / אלי, אלי שבשמיים עזור לנתינך / שיח ושיג,
שקלא וטריא - הם אינם פיתרון ריאליסטי / תוכי כברי, אני שופרא
דשופרא / ובכל זאת הפסדתי / איני אומניפוטנט, אך עדיין כוחי
במתני / וכי לא כל דאלים גבר?]. הוא הזיל דימעה על יופיו של
שירו, ניסה להיזכר מדוע מעולם לא ניסה את מזלו כמשורר או
פובליציסט - ואז עלה בו רעיון גאוני, רעיון שיוציא אותו
מהתופת.

הוא אזר אומץ ויצא מהחדר. "אלטע זאכן! אלטע זאכן!"  קרא בקול,
לבוש בסחבות, מקרין פוריטניות ומחזיק את קערת המג'דרה בתנועה
המציעה אותה לכל דורש. אף אחד לא נראה מעוניין במיוחד, והוא
ניצל את ההזדמנות וברח כל עוד נפשו בו. לאחר דקה נזכר שהמיזוג
גם הוא בורח, ולא נעים, אז הוא חזר לסגור את הדלת ואז באמת אבל
באמת ברח. הוא ברח וברח, וכשסיים לנוס, החל שוב. אך לא משנה
כמה ניסה לברוח, נראה היה לו שהוא לא באמת מתרחק אלא רץ
במעגלים. הוא טעה, כמובן. למעשה, הוא רץ במתומנים משוכללים,
דבר שהדהים לחלוטין את מהנדס הגרעין שעבר בסביבה במקרה. הוא
חטף את חיים ורשם אותו לטכניון. הוא נבעט משם לאחר חודש,
והחליט בו ברגע להתגייס ולשרת את מדינתו כקלגס. הוא היה קצת
מטורף, כמובן, אבל הרופא הצבאי רק בדק לו את הביצים והם היו
במצב סביר - אז קיבלו אותו. הוא משרת עד היום כמד"ס (וקצין
מודיעין ראשי לענייני מונגוליה, אבל רק כי הוא ביקש ממש יפה),
ומשתיק את מצפונו המדמם בהתנדבות חד-שבועית ב"תנו לחיות
לחיות", בעקבות סיוטים חוזרים ונשנים על צ'יוואוות המורטות את
שערות חזהו אחת אחת.

רק בכדי לסגור את כל הקצוות ולפי דרישת הקהל - אפילוג קצר.
המונגולי התייבש לאחר שחטף שלשול מימי חריף. הוא לא הסכים בשום
אופן לשתות מי ברז בכדי להחזיר לעצמו לפחות מעט ממה שאבד, ודרש
אך ורק מים מינרלים - שחרגו מתקציב בית החולים (לא הוחדר לו
עירוי כי פחד ממחטים). לאחר שהחלים באורח פלא הוא חזר
למונגוליה בדיל טוב (530 דולר כרטיס פתוח לשנה). הילדה הקטנה
לומדת עברית באולפן בצפון. היא עודנה מנסה כוחה בבישולים, רוב
האנשים השפויים נמנעים מהתענוג. פינוקי, כפי שאולי ניחשתם,
נפצע אנושות בתגרה אליה נקלע בעל כורחו ונפח את נשמתו כשבני
הנאלח עולץ לצידו (רק אתמול גילה שהוא אלרגי לצ'יוואוות). הוא
מבלה את רוב זמנו בריחוף מעל חיים במישור האסטראלי, מחדיר
למוחו סיוטים ובד בבד מנסה לפצוח בקריירה מוסיקלית (לאחר שבוב
דילן פלט משהו על כישרון שיש לו רק בכדי שיעזוב אותו במנוחה
בלילות). עובר האורח הבריטי עבר את טיפול השורש לו חיכה
בסבלנות - בהצלחה, אבל צרח ובכה כמו עולל בן שנתיים במהלך
הטיפול (בעקבות טראומת ילדות, לא נכנס לזה כאן) דבר שעיצבן את
הרופא וייקר את מחירו. הלוחמים המיקרונזים לא היו ולא נבראו,
הם פרי מוחו הקודח של חיים, וכך גם העציץ בחדר וביטאון איגוד
טכנאי מרפאות השיניים.

הערת המחבר:

אוקי, אני יודע שיש ביניכם ששואלים - למה הגדרתי את היצירה
כסאטירה? על מה הסאטירה?! - נו, זה לא ברור?!? (טוב, טוב, אני
יודע שלא) - על המצב הנפשי שלי כמובן. הנה ההסבר: אני לומד
לפסיכומטרי...  כלוא בחדר שלי כל היום... כל מה שאני רוצה זה
לצאת מהחדר לאוויר הפתוח.. רק לצאת מהחדר! זה הורג אותי.
מהרעיון הזה התחיל הסיפור. לצערי (ולשמחתכם), אני חושב שרק מי
שלמד לפסיכומטרי בחודשים האחרונים באמת יבין את התסכול העמוק
המבוטא פה...  אבל אשמח לתגובות מכל אחד ואחת. :)

נכתב ב-31.8.2003 - הבחינה בראשון לאוקטובר.
(למה לוקח מיליון שנה לאשר את זה?!?!)