הנה, עברה שנה. עוד שנה. אתה מרוצה? שאלתי אותו והסתכלתי
למעלה, למרות שידעתי שהחדר יתמלא בשקט ולא בקול עונה.
השקט הזה שיגע אותי כי תמיד כששאלתי אותו שאלה הוא השתתק ולא
ענה, יכולתי לקפוץ במקום, להשתגע, להשתטח על הרצפה כמו דף נייר
שהתהולל באוויר ולבסוף נאנח ונשכב. רק לא לשמוע את השקט הזה,
המלחיץ הזה, הממית הזה.

למה כל-כך פחדתי מהשקט הזה? כי זה הרעש ששומעים שנייה לאחר
שנרדמים, שנייה לאחר שנעלמים, שנייה לאחר שמתים.
ולמה כל-כך פחדתי לעצום את עיניי ולהכנס לתוך מחזה הדמיון הזה?
אולי בגלל שפחדתי שאני לא אקום. שכולם כן, ואני לא.
ואולי פחדתי לשמוע את הרעש.