ליום הזיכרון

על בימות המולדת הוא יושב,
מחכה לגורלו,
מרגיש את המוות מנשב,
שביר בעולמו.
מסביבו מנשבות הרוחות,
כבר כובה להבת הנרות,
והוא לבד בחזית,
זה לא הוא שאת אש המלחמות הצית.

מלאך עם חרב ביד,
מלאך עם נשמה אחת,
מלאך שנלחם על האדמה,
ואנו שואלים רק בשביל מה?

הוא קידש את שם מולדתו,
עתה נותר רק לקדש את שמו.
מחרישות האוזניים
מצעקות האב וקריאות השכול
ודממת האם היא הדוקרת מכל.

ואנו? אנו מתאבנים,
כואבים ודוממים.

על קיר השיש הגדול,
כבר לא נותר מקום,
עוד שם נוסף לרשימה,
שוב, נגוז עוד חלום.

ועוד ריקנות, ועוד חלל,
ומה נותר כבר במלואו?
ועוד יזכור, ועוד קדיש,
שום דבר לא ימלא מקומו.

ומה משותף ביני לבינו?
הרי מעולם לא שמעתי קולו,
והוא את קולי,
מעולם לא ראיתי פניו,
והוא את פניי,
מעולם לא חשתי כאבו,
והוא את כאבי.

על בימות המולדת הוא יושב,
משלים עם גורלו,
שומר לי מקום, לצידו.