את כל הפרחים שרקמתי
אדומים כדם הפצע שנפער,
לבן כי נפרש לפני...
שם הונחו אחד, אחד
בזהירות אותם קישרתי,
לנשמה אותם שזרתי,
בם מכל עבר - הבטתי
יצירת מופת, לפי חשבתי
עליהם כל-כך שמרתי,
מי יקטוף פרחי ילדות, אמרתי?
יד שדונה כי הגיע
בזדון אותי פריע,
בברזל הקר אותם ביתרה!
בהביטי בהם נטפו הם דם
הייתכן פרחי רקמה?
אדומים כדם הפצע שנפער,
יד אימי היא מזיקה,
עצרי, זעקה נפשי - לעד!
אותם רקמתי לעולמים
מזכרת נעורים - היו ונעלמו,
פרפרים אז לי הבטיחו
חלומות כבר לא יופיעו,
פרחים אדומים את נפשי בוקעים
נעקרו!דיממו! נספגו, בדם לבבי
פרפרים - אך לי תביאו החוטים
אולי איתם אוכל לקלוע,
מקלעת צבעונית - הכנת לי אימי?
סביב צווארי אותם אניח
חנק הפרחים -
אותם אחוש לעולמים...