כששכבה בחוליה איש לא סר לטפל בפצעיה. איש לא מצא לנכון להקריב
מזמנו היקר ולסייע לה, בחוסר האונים שנכפה עליה, בקור שפשט
בעצמותיה מפעם לפעם. ימים ואולי שבועות שכבה שם לבדה, נושמת
בקושי, מנסה להתחזק. ונדמה היה כי איש לא נותן דעתו על כך. היא
איננה יתומה. אחים יש לה וידידים הרבה, אך נדמה כי כולם ללא
יוצא מן הכלל לא היו אלא מקסם שווא אכזרי. והיא ציפתה בשארית
כוחותיה למטר שישוב ויגאל את נפשה מן הייסורים והכאב והריקבון.
אך הקיץ הלם בה באון מתחזק והולך, החום גמר אומר לחסלה באיטיות
פושעת. והיא רועדת, קר לה וחם לה ואין איש לצידה, אין איש
להצילה ולהביאה אל מקום מבטחים. 'האם חלום הוא זה?' היא תוהה,
'האם אבדתי בהזיותיי? איה אני?' אין קול ואין עונה. היא אכן
לבדה. והמיטה לבנה מידיי, והחדר מואר מידיי, וריק מידיי וצר
מידיי ומבודד מידיי. ומהי מחלה זו, המעבירה עליה דעתה בשעות
היום ומקפיאה דמה מפחד הזיות בשעות הלילה? ואיה ידידיה, אחיה,
אמה, אביה? האמנם לא התקיימו כלל ועיקר? האם חלום בלבד היו?
רקותיה דופקות, ידיה רועדות, עיניה צורבות, פניה בוערים.

שעת בוקר מוקדמת היא זו, ומשב רוח קריר מלטף את פניה בעדינות.
קול צעדים נשמע בחדר, מהדהד על ריקנותו. היא מרימה בקושי את
ראשה מן הכר, וקול רך קורא אליה לשוב ולשכב, שלא להחמיר את
הרגשתה. יש אדם נוסף בחדר. יש אדם נוסף בחדר?! זה שבועות
שהיא שוכבת כאן לבדה ואין איש מסייע לה, הכיצד התרחש פלא זה?
'מי אתה?' היא שואלת, כמעט בתחינה. 'אין בכך דבר.' עונה
הקול, 'הסי. התחזקי. חזרי לישון.' 'אנא, אמור לי מי אתה' היא
מפצירה, אך דלת החדר כבר נטרקת מאחורי הקול.

היא נעה וזעה באי נוחות בין הסדינים המעומלנים, ותוהה היכן היא
נמצאת. היא אינה זוכרת כהוא- זה את שהתרחש לפני שהובאה לכאן.
זאת בלבד היא זוכרת, שהייתה מוטלת מסיבה כלשהי על הארץ, והיא
זוכרת במעומעם קרחת יער וסבך מאיים מקיף אותה, ודמויות כהות
משתופפות מעליה ומקימות אותה ונושאות אותה הרחק. ותפילה היא
זוכרת, מושרת בקול ענוג ודומע... אלא אם הייתה זו עוד אחת
מהזיותיה. והלילה יורד שוב, ללא אזהרה מוקדמת, מכסה את החדר
הזעיר במעין מעטה משיי וכחלחל. 'השעות כאן חולפות מהר מידיי',
היא מהרהרת לעצמה, 'ואולי דמיוני בלבד הוא.' ועייפות כבדה
ומוכרת משתלטת שוב על גופה הלאה. ועיניה נעצמות וחדלות
מצריבתן.

כמעט מידי יום מופיע הקול בחדרה, מאוורר אותו, מניח כרים תחת
רגליה, מיטיב את שמיכתה ומעמיד כוס תה קינמון ריחני על השידה
בהישג ידה. ומיטת האפיריון בה היא מוטלת מונעת בעדה לראותו
ולהודות לו פנים אל מול פנים. אף על פי כן היא מודה לו שוב
ושוב כל עוד הוא בחדרה, מטפל בה בעקביות שכזו. והוא חוזר
ומתחנן אליה שלא תודה לו, והיא מייחסת זאת לצניעותו ושבה ומודה
לו. ואחר הוא עוזב ומותירה לבדה בחדר, והשעות עוברות בקצב
משתנה, לעיתים אצות- רצות ולעיתים משתרכות ונמשכות לעד. ועדיין
אינה יודעת היכן היא נמצאת.  

היא מתעוררת לקול נקישות עדינות על רצפת העץ. עיניה נפקחות
לאיטן, ללא כל צריבה. ראשה אינו כבד עוד כפי שהיה ימים אחדים
קודם לכן, מזה יומיים היא חשה חזקה ובריאה מתמיד. 'קומי- עורי,
נסיכה, הבראת כפי שחזו עושי הנפלאות, כפי שחזיתי אני.' הקול
נשמע נעים ומעודד כהרגלו. היא מתיישבת בקלות מפתיעה במיטתה
ומנסה להסיט את הבד הבהיר ולהביט אל בעל הקול שסעדה בחוליה.
'אל לך להביט בי, ילדה,' אומר הקול ברכות נעימה, 'הן לא
יועיל לך הדבר כלל'. 'אך רוצה אני להביט בפני מצילי...' היא
ממלמלת, אך הוא פוסק- 'הניחי להבלים, אין לך כל צורך לראותי.'
וללא כל זעם, באותה נימה מתנגנת ונעימה,  מאחל לה יום טוב
וסוגר את הדלת מאחוריו.

בשעת צהריים נכנסה אישה צעירה לחדר, לבושה בלויים, האדם היחידי
שראתה מאז הובאה למקום מסתורי זה. היא הניחה לצידה את בגדיה
ונעליה, וכן את פגיונה המבריק המעוטר נחושת, שלמרבה הפלא לא
אונה לו כל רע. היא התלבשה לאיטה וחגרה את פגיונה היטב, מהדקת
אותו אל חגורתה. היא מיששה את השרשרת על צווארה ונוכחה לדעת
שגם זו נותרה שלמה וללא פגע. עוד מספר דקות נותרה במקומה
והביטה אל הנוף היפייפה הנשקף מן החלון. אחר פרשה כנפיה
בזהירות ושבה אל המקום ממנו באה.

'איה היית, ילדה סוררת?' שאל זאוס במבט מודאג.
דיאנה הביטה היישר אל אביה וענתה בביטחה- 'בעולם בני האדם
נמצאתי, אבי... חליתי.'  הבעת זעם התפשטה על פניו של זאוס.
'ומה טובה צמחה מכך, עוללה צמאה לכוח שכמותך?' עיניה של דיאנה
בערו. 'טובה צמחה מכך אבי, שבהיותי שם עלתה בי מחשבה. מבין
אתה, אבי, כי טיפל בי אחד מהם... טוב לב היה וסעד אותי
בחוליי...' 'ובכן, ילדה, מה ברצונך לומר?' הפציר זאוס בבתו.
'אומרת אני, אבי, כי אולי תשוב ותשקול, שלא להשמידם אחרי
הקול.'