היא מהלכת בתוכם.
היא מתהלכת כך, בעיניים כבויות, כולה נעלמת אל הקירות, מתמוססת
אל הקהל, נטמעת בהמון... על כתפיה השבריריות, הרפויות,
השמוטות, על שלדה העדין היא נושאת את העולם כולו.
היא נעלמת, קיומה בספק מוטל בכל עת, היא נאבקת עדיין בשד
האכזרי בתוכה. לבדה תשב, עליהם תביט ללא ניצוץ, ללא רגש,
כמתעבת כל אחד ואחד.
היא כבויה, היא מנסה להסתיר ולכפר, אך אין לטעות בה... היא
אובדת בהמון, היא תפאורה בהצגה, אין מילים בפיה, שפתיה חתומות
וקולה מושתק. היא עודנה חולה. היא עודנה חלושה, כנוטה לנפול,
כזוחלת על גחונה, שבה אל מאורתה הצרה, כלוחמת אמיתית שהוכנעה.
היא מהלכת בתוכם.
אין לה נחלה בביתם, אין לה מנוחה בצער המחלחל ומאכל באיטיות
אכזרית את ליבה הכורע תחת הנטל.
אני מפנה מבטי. ומסיטה עיניי. וחוזר חלילה. בוהה, ושוב פונה.
השדים בתוכי נחבאים בפינה חשוכה, השדים שבתוכה לועגים לשלי על
חוסר חשיבותם הנלעגת. השדים שבה מביטים בי בבוז. אני מתכנסת
בתוך עצמי, מנהלת שיחה הזויה עם השדים היקרים שלי. הם מובסים.
היא גחלת רושפת שאינה בוערת לעולם... היא שארית הפתילייה,
ובחוץ חושך מאיים, כהה וקהה... היא אינה מביטה בי. או שמא
מביטה היא? עיניה אפלות, חסרות מבע, שקטות, בלתי ממוקדות.
היא מהלכת בתוכם.
זה מכבר גיליתי את סודה. עתה יודעת אני... ונשמתה רעבה.
תחושותיה מעוקרות. היא הינה, ואיננה.
רעב. רעב. רעב. הד באוויר.
היא בוודאי ניזונה מהשנאה שבתוכה.