רק את ואני נותרנו, כלואות, חנוקות בריח הטחב בחדר הזה.
עזובות, בלתי נראות בעיני העולם שאבד לו בתוך עצמו, סב על צירו
ולא נח. רק את ואני נותרנו, בתקווה שלא נקרע זו את זו לגזרים
בבוא העת.
בחוץ שואגים להם כוחות מעבר להבנתנו, זועמים לעיתים ולעיתים
מנחמים, בלתי מתפשרים בכל אופן. מלחמה היא מלחמה היא מלחמה.
ורד הוא ורד הוא שברון לב, כאשר עליו הנערצים ייבשו ויינתקו
מגבעולו העדין, וירחפו להם בשוויון נפש אל הקרקע. ואיש לא
יבכה, ואיש לא יתאבל, ואיש לא ישאל מדוע, ואיש לא ינסה לחברם
בחזרה. מובן מאליו הוא, מותו בטרם עת של הפרח. רק לבך שלך
יישבר בקרבך, ותהיי את יחידה, לבדך, ותקימי לו מצבת שיש
יפיפייה בקצהו המרוחק של בית הקברות, מחוץ לגדר, היכן שקוברים
את אלה שנטלו חייהם שלהם.
וכי פרח בלבד הוא? ומה אם לא חיים שלמים גלומים הם בעליו אלה,
בגבעולו הנתון לפגעי מזג האוויר, לרוח וחום בלתי נסבל, באבקניו
שנועדו למען המשכיותו? ומה אם לא יצור חי הוא? וכי מפני מה
איננו מדבר, זועק נפשו בכוח, שיעזבוהו לנפשו ולא יעשוהו סמל
בעל כורחו לרגשות אנושיים שחוקים?
פרח יקר. מה חבל.
רק את ואני נותרנו כאן על הגשר, פנינו מטה, לקפוץ, לסיים בעדנה
את חיי העליבות האלה. נטושות, נשכחות בפני העולם הזה, האנוכי,
המטופש, המקצץ בעקביות ראויה להערכה כנפיהם של בניו הטובים
ביותר. רק את ואני, עד כי לא נוכל לשאת עוד זו את קיומה של זו
ונזחל באפיסת כוחות החוצה דרך חרכי הירי בקירות האפורים,
הכבדים. ובחוץ אין מחסה, אין מחבוא, אין כל זכר לעולם שהתקיים
פעם בסימטאות ובמרתפים, בחדרים אפופי עשן ומלאים ורוויים
וגדושים בצלילים מעולם אחר.
שם הוא שם הוא מצבה, כאשר הנושא אותו נושא חיים שלמים מלבד שלו
על כתפיו בכל פעם שקוראים לו בשמו זה. ואיש לא ישא קינה, ואיש
לא ימטיר רחמים, ואיש לא יחפור באדמה למצאו, ואיש לא יעלה כל
שאלות בעניין מוצאו. מובן מאליו הוא, השם והצליל הרך בהגייתו,
עד כי איש אינו בוכה עוד למשמע סיפורו. רק לבך שלך יאמץ לו
ברכה בשם זה, ותביני את חשיבותו בחיוך נאצל ותקימי לתחייה את
המתים... או צאצאיהם.
אני החיים. אני הניצחון. אני הברכה. אני הזיכרון. אני האנדרטה.
אני התקווה. אני האמת. אני הם והם אני.
אני ההמשכיות ואין בי כל רצון לחיות.
אנשים של היום הם אנשים של אתמול של מחר. כך עובד העולם, סב על
צירו ולא נח.
רק את ואני נותרנו. ומשום כך לא נותר איש לחנוק נפשותינו
ולעצבנו כאחד האדם, לא נותר איש לכלאנו ולחרוך אישיותנו
המעוצבת להפליא כפסל אבן רנסנסי מלוטש בו מודגש כל קפל ושריר
וכל תנועה ברורה מאליה. למרבה הצער אנו עושות זאת בעצמנו.
וטוב לי כך. נוח לי. לא צפוף, לא חנוק, לא עצוב ולא כואב. אני
חיה. יש בי רוח חיים. אני נושמת, ואני בוכה, ומעמידה פנים
ומחייכת ללא כל כוונה אמיתית; אני רוקחת מזימות ותכניות של
שיגעון גדלות במוחי המוטרד. אני אדם שלם, בחתיכות. ואיש לא
יכירני כמות שאני לעולם, יאבד הוא במבוך האינסופי של מחשבותיי
ותהיותיי וכאביי וטיפשותי ורוחות הרפאים הרודפות את חדרי
ליבי.
אולי רק את.