עם כל הכבוד לרפואה ולטכנולוגיה של ימינו,
אין עוד בן אדם שאני יכולה לקרוא לו גאון.
אני רק מחכה שיום אחד הוא יגיע,
עדיף שבקרוב,
וימציא את התרופה לכאב לב.
בינתיים כשאני מחכה אני עושה דברים אחרים,
עסוקה בבכי ותסכול,
צריך להעביר את הזמן איכשהו.
עוד גליל נייר נגמר,
תעסוקה של 47 שניות ללכת ולהביא עוד אחד לחדר,
שלא יגידו שבעולם אין חידושים.
בין לבין גם רצה מחשבה או שתיים,
אימיילים מהלב לראש עם הכותרת "למה".
חד צדדים. לראש אין תשובה.
במקום זה הוא שולח בחזרה כאבים,
מוסיף קצת, קצת הרבה, פקודות לעין, שתדמע,
כאילו עושה טובה כשהוא נותן לשחרר כאבים בנוזלים,
שלא יגידו שהוא אכזר, סאדיסט.
ככה הם עם עצמם,
ואני,
אני לבד.
עם השאלות והכאבים,
ולבד.
אין תשובות מבפנים, אין תשובות מבחוץ,
ויותר מזה אין אופציות.
אפילו אלוהים מסנן אותי,
או שסתם עם המצב אני לא שומעת טוב,
ככה זה בדרך כלל,
שיטפון בעיניים עושה הרבה רעש.
הינה עוד אחד נגמר,נבלה עוד 47 שניות בלהביא עוד אחד,
47 שניות שאולי ירחיקו מהמחשבה על זה שלוקח לו יותר מידי זמן
לבוא,
ככה זה מאז גילוי חוקי מרפי |