דפרסונליזציה חלקית של האחרים מתרחשת ללא-הרף בחיי יום-יום
ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש.  רוב היחסים מבוססים
על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח
של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי
איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו
משחק תפקיד אחר".
                                                           
    ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמ' 32
-------

"נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת - לעצמה,
כלום".

הצייד והדייג חייבים לעבוד לבד. הם בודדים, (תרתי משמע). אך
רוב העיסוקים מחייבים עבודה בשיתוף פעולה עם אחרים.
ואכן הצלחה בחיים, במדה רבה תלויה ביכולתנו להשתלב בעבודה עם
אחרים.
אוהבים לקרוא לזה 'עבודה בצוות', אך אולי השם היאות לכך הוא
'היטמעות בעדר'.
עלינו להיות חלק מגוף גדול יותר. לא בתוקף ציווי ביולוגי כשהו,
אלא בתוקף ציווי תרבותי-חברתי.
עלינו להיות מסוגלים לצמצם את הפרופיל האישי שלנו ולקבל פרופיל
חברתי. כלומר אני מי שאני בתוקף הגוף אליו אני שייך.
הזהות האישית של האדם מוקנית לו לא בתוקף מה הוא עושה עם עצמו
כיחיד בעל פונטציאל ייחודי וחד פעמי, אותו עליו להגשים, אלא
כיחידה המסוגלת להשתלב במערך רחב וגדול יותר. ורק משהצליח
להשתלב במערך הזה - אז יש לו זהות, והוא קיים.
מי אתה? זה ששייך למחלקה הזאת והזאת. אני עורך דין, אני עובד
עיריה, אני עורך לשוני. לכל אחד תפקיד במערך כלשהו שכולל בני
אדם חוץ ממנו, שכולם תורמים למערכת, נבנים ממנה, ומקבלים ממנה
זהות וזכות קיום. ויכולת השרדותם והתקדמותם באירגון הספציפי
הזה - נבחנת על פי יכולתם לתרום לאירגון ולאפשר לו להצליח -
כאירגון.
הצייד חייב אינסטינקנטים של שורד בודד בטבע, כך גם הגשש, או
הסייר הבודד של יחדית  קומנדו - הנשלח בסתר לילה להביא מידע
אודות גוף עוין. אך בני האדם באופן כללי, פיתחו זה מכבר
אינסטינקטים אחרים, אינסטינקטים של מיקרואורגניזמים באורגניזם
חברתי. מיקרואורגניזם שפועל ומתפקד ביחס ובהתאם לנוכחותם של
אחרים ותחת הציווי של נורמות חברתיות ברורות. והיה ולא הצליח
משום מה לפתח אותם אינסטינקטים - לא יוכל לשרוד. היום אין
שרידות אם אין הסתגלות למערך אירגוני כלשהו. פעם היחיד שרד אם
ידע למצוא במדבר צמחים אוגרי מים, אחרת לא שרד. היום,  אם אין
לאדם אינסטינקטים חברתיים, אחת דינו; הוא ימק ללא חמצן חברתי.

היום חשוב לפתח כושרות הסתגלות, התמצאות ותפקוד -  חברתיים.
וזה בא על חשבון היכולת שלנו לחיות כגוף אוטונומי, עצמאי,
הקשוב לאותות הבאים מפנימו.
כדי להסתגל יש להחליק את הזיזים והבליטות האישיות, ולסתת את
היחידה שלנו כך שתוכל להחליק ולהשתבץ ללא קושי בין יתר הלבנים
בקירות הבניין החברתי.
אינדווידואליות ופוטנציאל אישי - הן מילים שמזמינות צרות,
בעידן בו אדם נבחן על פי יכולתו לתרום לכלל ולהצלחה של מפעל
כלשהו שהוא אך בורג בתוכו. בורג, בורג לא חד פעמי, לא ייחודי
ויחיד במינו, אלא כזה שניתן להחליפו, בקלות, באחד מתוך ברגים
רבים, שכולם יכולים לעשות את העבודה בדיוק כמוהו. (כדי להשתבץ
בכלל, אין צורך בייחוד אישי, נהפוך הוא: הייחוד הזה הנו לרוב
עול - במקרה הטוב, ולא רלוונטי - במקרה הפחות טוב).
כל אדם נולד עם ייחוד משלו, אך כדי שחייו לא יהיו כשלון מהדהד
- עליו לוותר על ייחודיותו או לפחות להצניעה, כך שלא תפריע
לתיפקודו כחלק מן המכונה החברתית בה ובתוכה הצליח להתברג.
ואם נדמה עצמנו לבעלי חיים, הרי שאין אנו אריות, או דובי קוטב,
נשרים או נחשים - החיים לבד, אפילו לא פילים או זאבים - החיים
בלהקה. (כי למרות השיתוף יש בהם ייחוד וחיים על בסיס אישי),
לא, אנו יותר כמו דבורים, כמו נמלים.
אך אפילו זו לא כל התמונה. האמת היא שכל אחד מאיתנו הוא אריה
בפוטנציה, אריה במקור; יצור בודד, שגיא ומלא הוד בבדידותו,
שעבר הסבה והפך לנמלה.
וכך כולנו מהווים עדרים עדרים של אריות, שכל אחד מהם מאוד
משתדל, (ואף מצליח) להפוך לנמלה.


"האדם הוא חיה הפחות מתאימה לחיי עדר"
ז'אן ז'אק רוסו

"כבר נאמר היטב כי אנשים חושבים בעדר ומשתגעים בעדר, אבל הם
שבים לחושיהם לאט לאט ואחד אחד".
צ'רלס מקיי.  

"'הנורמליות' ו'ההסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה
של התעלות הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלום בנו; כי רבים
מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל
למציאות מזויפת".
ר ד. ליאנג, האני החצוי.

..."על כן כשאדם עומד על דעתו ואומר לעצמו: "אני הולך להגשים
את חיי, להתרחק ממדוחי הכאן והעכשיו;  הכסף, הקידום, הרכושנות
וכו"-  יש לו בעיה אחת גדולה: הנורמות החברתיות המקובלות
הדוגלות למעשה בהפך.... כי אם ילך אחר הגשמתו האישית, וגם אם
יצליח להגשים עצמו לחלוטין, עדיין הוא משול לאדם בעל כסף רב
שלא מצליח לקבל חדר באף מלון, דהיינו, למרות שיש בו משהו שאין
כמעט לאף אחד אחד, (עצמי מוגשם) הוא לא יקבל את ההרשאה החברתית
להיות מי שהוא, ואז כאילו לא היה כלל...

..."ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא
הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים
בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף
כדי להסתגל למציאות מזויפת".
                                                           
                                       ר. ד. ליינג, "האני
החצוי".

"אנשים נהיים לא מה שהם אמורים להיות על ידי הטבע אלא מה
שהחברה עושה מהם. הרגשות הנדירים והתכונות הנעלות של הנפש, כמו
מתכווצים, קמלים, מעוותים ומקוצצים, כדי להתאים אותנו למגע עם
העולם"
 ויליאם הזליט


"הגעתי מותש ללורמרין, במשך שנים רציתי לחיות על פי המוסר של
הרוב, אילצתי את עצמי להיות כמו כולם. אמרתי מה שצריך לומר כדי
להתחבר, גם כאשר חשתי שאני שונה.
התוצאה של כל זה הייתה הרת אסון. כעת אני פוסע בין ההריסות,
נכנע לייחודיות ולחוסר היכולת שלי. ואני צריך לבנות את האמת
מחדש, לאחר שחייתי כל חיי במעין שקר".
מובאה מתוך יצירה של אלבר קאמי