היא עומדת בגשם, בוכה, כשהיא יצאה מהחדר היא אמרה שעד שאני לא
אצא ואגיד לה שאני אוהב אותה היא לא חוזרת. השער שלה כבר נהייה
כהה מהמים, והסווצ'ר נדבק לה לגוף. קר לה. אני קרוע על הפטמות
שלה. אני זוכר בפעם הראשונה שהיינו יחד, איך הן קפצו לי בשמחה
לתוך הפה, כאילו חיכו רק לי. ועכשיו היא שם, בחוץ, העיניים שלה
אדומות, והאף שלה אדום, אבל היא כבר לא בוכה. היא מסתכלת עלי.


מבט מבחוץ, בית קפה מלא אנשים.
בפינה שולחן לזוג, יושבת שם מישהי, קוראת.
מישהו נכנס, מסתכל מסביב, מנסה לנחש עם מי הבליינד דייט שלו
הפעם.
מתקרב אליה.
"אסתי?"
"לני מת בסוף?"
"מה?!"
"קראת את 'על עכברים ואנשים, או ראית את הסרט אולי?"
"ראיתי מזמן, לא זוכר"
"אני לא רוצה שהוא ימות, אבל ברור שסטיינבק הבן כלבה יהרוג
אותו. אני לא מבינה למה בספרים טובים הסוף תמיד עצוב, מצחיק,
גם כשאני יודעת את הסוף אני תמיד מצפה שיקרה נס, והכל יסתדר".

ככה זה התחיל.

אני לא זוכר כבר מי אמר שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה
מתכנן. אני לא אוהב שהמשפטים הבנאליים האלה מתגלים כנכונים. לי
באופן אישי יש כמה תוכניות חומש מאורגנות היטב. הכל מתוכנן.
בשלב הנוכחי לא תהיה לי חברה. קודם אני אתבסס מבחינה מקצועית,
אזיין אם יוצא לי, ואחר כך אתיישב. שליטה ואפילו קצת...סגפנות.
לא לאוכל שמן, לא לזיונים בלי קונדום, לרוץ כל יום חמישה ק"מ,
אחר כך כפיפות בטן ומתח. נפש בריאה בגוף בריא. לא לוותר לעצמי.
אף פעם.
ומאיפה היא נפלה עלי? בעצם הידיים שלה אשמות בהכל. אני לא יכול
להיות עם מישהי שהידיים שלה לא יפות. זו לא כזאת סטייה, מה,
אין אנשים שיוצאים רק אם כאלה שיש להן חזה גדול או עיניים
בהירות? אצלי זה היה הידיים.
באותו יום בפאב, אחרי כמה בירות יניב שאל אותי מה הסעיפים
הפוסלים בבחורה. "יש לי רק סעיף אחד, ידיים גסות. אני לא יכול
לראות מישהי עם ידיים כאלה, ולחשוב שהן הולכות לגעת לי בזין".
"רציני אחי? יש לי להכיר לך בחורה עם ידיים מדהימות". באמת יש
לה כפות ידיים מדהימות. כמו של פסנתרנית, רק שהיא, כמובן,
הייתה עצלה מכדי ללמוד לנגן על פסנתר.
היא הצחיקה אותי. אין הרבה בנות מצחיקות. קראתי איפשהו שהומור
זו תכונה אבולוציונית גברית, שנועדה להקסים נשים. אבל לא ידעתי
עדיין כמה נואש הצורך שלה להקסים. לא היו לה תוכניות חומש. או
שהיו לה, אבל הן ריחפו להן באוויר, לא ממש מציאותיות. "מה זאת
אומרת לא יכולה לדגמן? מתי בנות בגובה 158 עם תחת גדול יצאו
מהאופנה? ולמה לא סיפרו לי? טוב, הנה עוד מקצוע שלא יהיה לי".
"אני אהיה סופרת. זהו! אתה תראה, אני אכתוב את הרומן האחרון,
זה שאחריו אף אחד לא יכתוב יותר". "אולי אני אלמד לתכנת? אני
חושבת שיפה לי היי טק", וזה ממישהי שבקושי הצליחה לעשות שלוש
יחידות מתמטיקה. "אולי נגרות? נראה לי שלעבוד עם עץ וליצור
דברים חדשים זה אחלה". ובינתיים ריחפה בין עבודה אחת לשניה,
כאילו אין עתיד, כאילו שאין רשימת הישגים שיש להציג עד גיל
מסוים.
והחברים שלה. אפף אותה אוסף מטורפים, בחיים לא חשבתי שאני אכיר
מישהי שמכירה אנשים כאלה. "אה, זיו? כן, הוא אחלה, הוא מצייר
על לונגים, למסיבות טבע". "ניר? נכון שהוא נורא יפה? הוא מציל,
אל תשאל איזו הצלחה יש לו עם בנות". "גדי? קצת מחפש את עצמו
בהודו עכשיו. אני מקווה שאחרי שיגמור את הוויפסאנה הוא יתקשר".
"בני? סופר. מוכשר חושרמוטה, חכה כשהספר שלו יצא, הרבה דברים
ישתנו". רבאק, היא לא יכולה להכיר מורות ומהנדסים ומתכנתים כמו
כולם? והילד הזה בן ה-17 שמתקשר אליה באמצע הלילה כי הוא
בדיכאון? וההומו שמבקש נחמה כי החבר שלו עזב אותו? והיא טיפלה
בכולם, לא הספקתי לה?
והכי שנאתי את העבר שלה. כששאלתי עם כמה בנים היא שכבה, היא
מצאה את זה מאוד משעשע. "מה? הייתי אמורה לספור? אין לי מושג,
בחייאת". וכששאלתי אם היא שכבה עם מישהו מהידידים שלה, היא
הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה, " שכבתי עם כולם. אי אפשר להיות
ידידה של מישהו שלא שכבת אתו, זה משאיר יותר מדי מתח מיני". כל
פעם שהיא התכרבלה בתוכי שאלתי את עצמי עם כמה אחרים היא
התכרבלה ככה, כשליטפתי לה את העורף בקצות האצבעות, כמו שהיא
לימדה אותי שהיא אוהבת תהיתי את מי עוד היא אילפה כל כך טוב.
לא שכבנו אף פעם. לא ממש. כאילו הכוס שלה הוא מלכודת, שאם אכנס
אליה - הלך עלי. ברור שהיא ניהלה סימפוזיונים ארוכים עם כל מי
שהיא מכירה בקשר לזה, "לא, חודשיים ועוד לא שכבנו, אין לי מושג
למה", דיסקרטיות לא ממש דברה אליה.
עכשיו שאני כותב הכל כדי לעשות לעצמי קצת סדר בראש אני מנסה
להבין איך היא נכנסה לי כל כך עמוק מתחת לעור. אולי בגלל
הדברים האלה דווקא? אולי בגלל השיניים שלה? בגלל טעות
אורטודנטית, הניבים שלה בולטים וגורמים לה להיראות קצת כמו
ערפדית. כל פעם שהיא חייכה זה הקסים אותי מחדש. כמובן, שאלתי
אותה למה היא לא מיישרת אותן, "אבל מאמי, איך אני אשתה לך את
הדם אם אוריד את הניבים?".
ניסיתי להבין מה כל כך מפחיד אותי. היא כל הזמן ניתחה אנשים.
הייתה לה מעין רגישות מיותרת למה שמניע אותם. שנאתי שהיא מנתחת
אותי. זה שיגע אותי. זה הוציא משליטה. שנאתי לדבר אתה. היא אף
פעם לא שאלה כלום ואני מצאתי את עצמי מספר הכל, מה שרציתי ומה
שלא. אבל הכי שנאתי את העבר שלה.
היא פשוט לא התביישה בו. איך אפשר לא? ואם כבר עשית את הדברים
האלה, תסתמי את הפה לפחות. אבל היא לא יכלה. בעצם היא לא ממש
רצתה. "אבל איש, זה העבר שלי, זה מה שעושה אותי אני, למה אני
צריכה להתבייש בזה?". למה? כי לא יכלתי לסבול את זה. אני לא
מדבר רק על המין. בעצם על מי אני  עובד, זה בעיקר המין. פעם
אקסית שלי אמרה לי שיש לי את הזין הכי גדול שהיא הרגישה,
ושהסקס אתי הכי טוב בעולם. כשהיא שמעה את זה היא צחקה. "תראה
מאמי, הוא באמת גדול, אבל אתה צריך להבין, כשיש מדגם מייצג כמו
שלי, אתה יודע...". אולי בגלל זה לא שכבתי אתה? כדי לא לשמוע
אחר כך שאני לא הזיון הכי טוב בעולם?
אחר כך רבנו. אני אפילו לא זוכר על מה. והיא הסתכלה עלי...לפני
זה היא התחילה לבטוח בי. זה משהו שהיא מזמן לא עשתה. כשהיינו
שוכבים במיטה היא הייתה ממציאה שירים חמודים, מטופשים ושרה לי
אותם, "אשי אשי הכי חמודשי, איזה כיף שיש לי את אשי"
וכאלה...או שהיא הייתה מתכווצת בתוכי. כמו חתול, שמסמן לך איפה
הוא רוצה שתלטף אותו. היא כבר לא שכבה קפואה, מחכה שאני  אחבק
קודם, כי פחדה שגם אני אלך. היה כל כך נעים. אבל לא יכלתי
להישאר שם. יותר מדי אי וודאות, יותר מדי אנשים שישנים אתנו
במיטה.

ועכשיו היא בגשם ואם אני ארוץ לאוטו אני לא אירטב יותר מדי.