החדר הזה באמת מסריח, אני חושב לעצמי, יושב ישיבה מזרחית במרכז
הרצפה, סביבי מוטלים עיתונים קרועים ושאריות מזון מקולקלות
השוכבות מפוזרות בין יתר הזוהמה המכסה את הרצפה. החלון חצי
פתוח ואני מרגיש את הרוח הקרירה נושבת על פניי ושורקת לי
באוזן. ואני יושב במרכז הזוהמה, לבוש בג'ינס קרוע וגופיה ישנה
ורועד כולי, אבל לא מקור.
אני מסתכל סביב, על ארבעת הקירות המקיפים אותי, שללא ספק היו
פעם לבנים, אבל לא עוד. כעת הם מלאים בקשקושים המשורבטים
לאורכם ושאריות נוזלים שהספיקו להיספג לפני זמן רב ולהותיר רק
שובל צבעוני כעדות לקיומם. חדר קטן ומזוהם ואני, אני יושב
במרכז ומולי מונח הטלפון.
החוט משרברב מצידו האחורי של המכשיר, מתפתל במעגלים כמו מסלול
מרוץ מכוניות פרוע על גבי הרצפה, סובב סביבי ומוביל לשקע אי שם
בקיר מאחורי. אני, החדר המסריח, הטלפון וארבעת המזרקים שמונחים
לימיני, כולם מלאים, כולם מוכנים, כולם מחכים. אני, המזרקים
והטלפון.
ובזמן שאני מרים את השפורפרת ביד חצי רועדת ומחייג אני נזכר
שוב בטלי וחושב לעצמי על כל הזמן שעבר ועל איך שדברים משתנים.
אני וטלי היינו פעם חברים, בתקופה הזו בילדות שכולם נהיו
חברים. לא שהסתובבנו הרבה יחד, אני אפילו לא בטוח שהתנשקנו פעם
אחת בכל התקופה, אבל עדיין היינו חברים - אז הדברים היו כל-כך
פשוטים. נפלנו תחת הגדרת החברות מספר חודשים, וככה, כמו שנהינו
חברים, כך נפסק הרומן, באותה פתאומיות, באותה אדישות. כבר שנים
שלא ראיתי את טלי, אני כבר בקושי זוכר איך היא נראית, או לפחות
נראתה בתקופה שהיינו יחד. אני מצמיד את השפורפרת חזק לאוזן
ומקווה שהכל יחזור אלי כאשר אשמע אותה, אבל זה לא הקול שלה
שעונה לי מצידו השני של הקו, זה לא הקול שלה ששואל "כן?"
בעצבנות וזה וודאי לא הקול שלה שמסביר לי שטלי לא גרה שם יותר
ושטלי לא גרה שם כבר שנים ואז מנתק לי בזלזול.
אז אני מניח את השפורפרת חזרה למקומה ומזריק ליד שמאל את תכולת
המזרק הראשון, זורק אותו חזק לאוויר ושומע אותו נחבט ברצפה
מאחורי וממשיך להתגלגל, סובב את רצפת החדר.
אני מתחיל לחשוב על ענת.
הדייט הראשון שלי היה עם ענת ואחריו גם החיבוק הראשון והנשיקה
הראשונה שבאה בעקבותיו. עם ענת יצאתי לסרטים ולדיסקוטקים ועם
ענת הסתובבתי בים וראיתי את הזריחה, שוכבים על החוף מחובקים
ובוהים בשמיים. עם ענת הייתי למשך שנה וחצי, האהבה האמיתית
הראשונה שלי. התקופה היחידה בחיי בה באמת הרגשתי פרפרים בבטן
בכל פעם מחדש. ואז היא עזבה אותי.
עכשיו אני נצמד שנית לשפורפרת, מרגיש את הפלסטיק החמים מתחכך
באוזני המיוזעת ומחכה לשמוע את ענת פעם נוספת, אחרי כל השנים
הללו, בשביל אני אוכל להגיד לה שאני מצטער, שאני מצטער
ומתגעגע, ושאני כל-כך צריך אותה איתי, כאן ועכשיו, למרות הכל.
אבל ענת לא עונה.
אני יושב ומחכה, עם הצילצולים המכניים שמהדהדים באוזניי, עד
שאני מתייאש ומחזיר את השפורפרת למקומה. אז אני מצמיד את המזרק
השני ליד ולוחץ חזק על הבוכנה, מרגיש את זה נשפך לגופי, נותן
לו לזרום בתוכי, להרעיד לי את הגוף.
הזמן עובר לאט ונדמה לי שהתקרה מסתובבת. לכמה שניות אני מרגיש
כאילו אני מרחף באוויר, נישא על גבי הרוח הקרירה מהחלון
ומתעופף סביב. אז ההכרה תופסת בי מחדש ומפילה אותי חזרה על
הרצפה, היד מרימה את הטלפון ומטלפנת ללא הרבה מחשבה למאיה,
הבחורה שבגללה עזבתי את ענת. בגללה ענת עזבה אותי.
מאיה הייתה יפה. היא הייתה מאוד יפה, אבל לא הרבה יותר. אני
בטוח שהיא עדיין כך, בחורה מהממת עם חיוך מליון דולר, מסתובבת
במסיבות הכי חמות וחווה את החיים, לא עוצרת לדקה כי אז לא נשאר
כלום, והאמת מתגלה. מאיה שדפקה לי את הקשר עם ענת, מאיה שהייתה
הפעם הראשונה שלי במיטה, אבל לא ההיפך. מאיה שהרסה לי את החיים
כמו סערה ואז נטשה אותי לאנחות, משאירה אותי משתוקק לעוד. מאיה
שעונה לי מצדו השני של הקו, "היי", בקול החושני ביותר שקיים,
ו"מה נשמע?".
אני קורא לה, מאיה, בקול חזק ואני כמעט בטוח שהיא שמעה אותי
אבל פתאום היא מתחילה בצחוק מתגלגל. פעם חשבתי שהוא מדבק.
מאיה צוחקת בשמחה ואז אומרת "סתם!". מאיה שממשיכה לצחקק
ומוסיפה "אני לא בבית עכשיו! אבל אתם יודעים מה לעשות, אז
תשאירו הודעה ואולי אני אפילו אחזור אליכם". ואז מאיה שותקת
וצפצוף חזק מכה לי באוזן. אני נותן לזה כמה שניות, לא אומר דבר
ומנתק. מאיה לא השתנתה.
מיד אחרי שאני מזריק את תכולת המזרק השלישי הראש שלי נוחת על
הרצפה כמו המשקולות הכבדות האלה בסרטים המצוירים, אפילו לא
כואב. אני מתחיל לצחוק או לבכות ולא מצליח לזוז. עוברת דקה,
אולי חצי שעה, אולי יותר. אני לא בטוח אם כבר ערב והחשיך בחוץ,
מבעד לחלון החצי פתוח, או שהעיניים שלי כבר פשוט לא פועלות.
הגוף שלי רועד בחוסר שליטה, מלא ניצוצות. לידי אני רואה רק
טלפון ומזרק ולאט לאט מרים את השפורפרת ומקרב אותה אלי.
"שרית!", אני צועק, אבל שרית לא עונה ואני נזכר שעוד לא חייגתי
אליה בכלל. "שרית!", אני צועק ושומע אותה עונה לי "מה" מהצד
השני.
"שרית", אני אומר בחיוך, "את זוכרת אותי? את זוכרת כמה כיף היה
לנו יחד? את יודעת שרק עלייך אני חושב, שאת חסרה לי בחיים? אני
צריך אותך שרית, אני צריך אותך".
"הלו?", היא אומרת בתמיהה, "יש שם מישהו?"
אני מנסה לדבר חזק יותר, צועק בכל כוחי כשמסביבי החשיכה רק
מתחזקת, הולכת וגדלה. "שרית!", אני צועק, אבל שום דבר לא
יוצא.
"תעזרי לי", אני מתחנן, לפני שהחושך הגדול מגיע והכל מסתחרר,
שרית אומרת משהו אבל אני לא בטוח מה. ואז אני חושב שאני שומע
קול של ניתוק, אבל אני לא בטוח.