פאולו היה מוכר נעליים, בחנות בויה דל קורסו, ליד חנות המזכרות
לתיירים אמריקאים טיפשים.
היה מגיע בבוקר על הטוסטוס שלו, מהבית, מכניס את הטוסטוס לחניה
בקומה הראשונה של הבניין, פותח את דלת הברזל הכבדה בצרור
המפתחות המתכתי ומייד את החלונות שלא ידבק בנעלים ריחו הטחוב
של הבוקר בחדרים שאינם מאווררים דיים.
פאולו אהב למכור נעליים, בעיקר מאז גיל 17, בשעה שאביו החליט
שהוא בוגר מספיק לעבור מהמחסן האחורי עם ערמות הקופסאות
האפורות אל החנות עצמה, ואל החלק של הנשים.
מאז שאבא נפטר, מיכאלו עבר לגור בפלורנץ הרחוקה בגלל אותה
פוטנה מהצפון. נשאר לבד בבית עם אימא ובחנות עם הנעליים ומאות
נשים.
מאות נשים ומאות רגליים. רגליים עבות קרסוליים, רגלים עם
ורידים כחולים בולטים, של נשים איטלקיות כבדות משקל ולבושות
בשחור.
רגלים דקות, רגלים עם ציפורניים מטופחות של צעירות שקיוו שאיזה
מפיק קולנוע יגלה אותן ברחובות רומא ייקח אותם להוליווד כמו
סופיה לורן לפחות.
רגלים חמות של תיירות החולצות נעלי ספורט אנגליות ומאושרות
מהחופש הפתאומי שזכו בו.
רגלים חלקות של נערות, רגלים עם פלומת שיער בהירה של תיירות
סקנדינביות, רגליים.

פאולו אהב להנעיל נשים, למדוד נעליים לרגליהן, לשכנע אותם
במבטו או בשטף מילים איטלקיות שהתיירות ממילא לא הבינו דבר אלא
שמעו את הניגון, וללטף את כפות רגליהן באותה עת.
ואח"כ היה נועל את החנות בצהרי יום חם, עולה על הטוסטוס ורוכב
לאכול ארוחת צהרים עם אימא , ולעיתים אף היה חוטף מנוחה לפני
שחוזר לחנות לאחר צהרים לוהט , שכן השעות של אחרי הצהרים היו
חמות ברומא  וגם תנועת הקונות התמעטה.
ובערב היה נועל היטב את החנות, אומר "בונה נוטה" לקצב השמן
ממול, מתניע את הטוסטוס וחוזר לאכול פולו קון פפרוני או זוקיני
ריפיני, ולקנח בג'ילטי שאימא הכינה לבד.
אימא תמיד הכינה את האוכל שפאולו אהב, הייתה שואלת אותו בבוקר
מה הוא רוצה לאכול היום, והולכת בנעלי העור המרופטות בצבע שחור
אל פיאצה קאמפו די פיורי לקנות את המצרכים הטריים.
כל יום אימא בישלה לפאולו את האוכל שאהב, והוא היה מעסה בלילה
את כפות רגליה העייפות מהחיים.

אח"כ היה יושב ומביט בטלוויזיה, ובימי ראשון מטייל עם החברים
בטראסטוורה מתלבש יפה מטורזן במקצת, ומעיר הערות אל תיירות
טיפשות. עם השנים החברים התחתנו, חלק אפילו יצאו מהבית, ופאולו
לא מצא אישה.
"לא כל כך נורא" הוא אמר לעצמו ופעם בחודש הלך אל הזונה בפיאצה
דה לה קופלה.
פעם בחודש היה הולך לסרט  ב ויה פומפיי מנג'ו  מתלבש יפה כאילו
הוא הולך אל הזונה שלו, עולה על הטוסטוס ונוסע לקולנוע.
ניסה לשכנע את אימא לבוא איתו, אבל היא אישה עקשנית, סירבה.
כמו שסירבה להחליף את סיר הבישול הכבד בסיר מודרני קל יותר
שפאולו קנה לה והיא הניחה בארון המטבח ולא עשתה בו שימוש אחד.
כמו שסירבה להוריד את שמלתה השחורה מיום שאביו נפטר. או להחליף
את נעליה השחורות, השחוקות. פעמיים פאולו הביא לה נעליים רכות,
מודרניות מהחנות. והיא רק סיננה משהו מתחת לשפמפם ולא הסכימה
למדוד אפילו.

פעם אחת פאולו ניסה להחביא את נעליה הישנות, אולי תסכים לנעול
את הנוחות החדשות, לנסות לפחות, אבל היא הלכה יחפה כל היום ולא
יצאה מפתח הבית ובערב פאולו החזיר את הנעלים השחורות ממחבואן
והניח אותם ליד מיטתה.
בבוקר שאחרי, פאולו קם, שתה את האספרסו המהיר, ומיהר
לחנות."צ'או מאמא" הוא הפטיר בדרך אל הטוסטוס, אבל היא לא ענתה
בכלל. "בטח כועסת עלי, בגלל אתמול " הוא חשב, והבטיח לעצמו כי
לא ינסה לשנות אותה יותר.
בחנות היו המון קונות כמו תמיד בחודש יולי כשכול האנגליות
הלבנות האלו מגיעות לרומא לראות את העיר ולהכיר איטלקי של
חופשה.
פאולו חיכה לצהרים, כי היום אימא לא שאלה אותו מה הוא ירצה
לאכול, ובטח היא תכין הפתעה.

כשהגיע הביתה לא הריח דבר מאכל, עלה בחדר המדרגות המצחין מריח
שתן של ילדים, וירקות שהרקיבו בגלל החום.
"בטח אימא ממש כועסת עליי" הוא חשב ונשבע לעצמו באלפי שבועות
כשמבטו אל גבעת הוותיקן, שלא יעלים את נעליה שנית.
אבל אימא שכבה במיטה, לא הייתה מוכנה לדבר איתו.
אנג'לה השכנה הייתה שם. בכתה כל כך.

כל אחרי הצהרים היו לפאולו סידורים וגם היה צריך לדבר עם
הפוטנה של מיכאלו, ולמצוא חליפה שחורה נקייה.
בערב נהיה שקט בבית. התקלח, שם אפטר שייב, התלבש יפה, לקח שקית
ניילון לבנה, יצא מהבית והלך אל הזונה שלו  ואח"כ קנה שני
כרטיסים לסרט, ונכנס לקולנוע, שורה 15 כיסאות 11 ו- 12 -
מקומות טובים ואף אחד לא מסתיר שם.
התיישב על הכיסא שהיה מרופד בבד קטיפה אדום מהוה, ולצידו הניח
שקית ניילון לבנה ובה זוג נעליים ישנות שחורות מרופטות.