רווקות. לשכב בערב על המיטה בחדר, לבד, לבהות במסך, להביא
נאדים בלי לדפוק חשבון. לעתים הרווקות היא מצב. לפעמים היא
מציאות. לפעמים היא החיים עצמם.
אם תשאל בחורה ללא בן זוג, מה הכי מפריע לה בכל העסק של להיות
לבד, קרוב לוודאי שהיא תלין שאין מי שיקשיב לה בלילות, שאין מי
שיעשה לה נעים בשיער, שאין לה מי שיתקע מסמר בקיר כשצריך. אם
תשאל גבר מה הכי מפריע לו בסיטואציה שאין לו בת זוג, סביר
להניח שהוא יענה שאין לו קיר לתקוע בו את המסמר שלו.

"כמה פעמים ספרת עד עשר, ושום דבר לא קרה?"

לי אישית יצא לספור פעמיים בכל החיים שלי, ובאמת בסופו של דבר
שום דבר לא קרה, בנות זונות שרמוטות. הפעם הראשונה הייתה עם
שרון החרמנית- ארבעה חודשים של קשר לא ברור עם סוף ברור מאד.
הפעם השניה הייתה עם רוני מהסניף של טאוור, שאמנם ידעה הכל על
ניו אורדר וג'וי דיויז'ן, אבל לא ידעה דבר על עצמה. פעמיים
ספרתי עד עשר, ושום דבר לא קרה. פעמיים זה לא הזיז לי במיוחד,
והמשכתי הלאה. עכשיו אני שוב סופר, אני כבר כמעט בשלוש, ושונא
כל רגע. יומיים וחצי מסריחים, לחים ומדכאים, מאז שדנה הביאה לי
את הוולה. יומיים וחצי מאז המשפט המטומטם הזה בטלפון, מאז זיון
השכל הסיזיפי ההוא, שאין בו שום תועלת או מטרה, מלבד לטשטש את
המשפט הזה שאני בחיים לא אגיד לבחורה, כי לזיין אותה באחוריים
אני אולי מסוגל, אבל לשקר לה בפנים זה כבר ממני והלאה.

לפני שלושה ימים דנה אמרה לי שאנחנו צריכים הפסקה אחד מהשני.
לפני חודש, כשהיא ניגשה לשש בחינות בשבועיים, היא לא ראתה אותי
כל אותו הזמן, וגם בקושי דיברנו בטלפון. זו הייתה הפסקה, היא
הייתה צריכה אותה, והיא קיבלה אותה. כשנסעתי לכרתים לשבוע, מיד
אחרי המילואים המקוללים בשכם שבהם ספי נהרג, כדי לנקות את הראש
ולהנציח את זכרו בשתיית בקבוק אוזו ליום, זו הייתה הפסקה.
הייתי חייב אותה, ודנה הבינה את זה. אבל עכשיו שזה כביכול
הדדי, אין מה להבין, זה בעצם די ברור. ספי תמיד היה אומר שאם
אין שום טלפון או איתות אחר מהבחורה במשך עשרה ימים, סימן
שזהו, זה חתום וגמור. התיאוריה הזו באמת הוכיחה את עצמה מחדש
בכל פעם, בעיקר כשאנחנו היינו המנפנפים. היינו מרגישים מין
סיפוק כשעשרה ימים היו עוברים; הנחנו שהבחורה כבר הבינה את
המסר, והרשינו לעצמנו למחוק את המספר שלה מהסלולרי, כי להתקשר
היא כבר לא תתקשר, ולסנן אותה כבר לא נצטרך. היינו קוראים לזה
"רגע הגאולה".
בקיץ שעבר, קצת אחרי שספי הביא את הוולה לבחורה בת עשרים בשם
דורית, הלכנו ביחד למציצים. היה זה אחד מאותם ימי קיץ תל
אביבי, בהם החום מייבש כל תא אפשרי במוח, ונדמה שהתא האחרון
שנותר בהכרה דוחף אותך לחוף הים מתוך אינסטינקט להציל את עצמו
ואת שאר התאים שעוד ניתן להציל איכשהו. שאלתי את ספי עוד כמה
ימים נותרו לו עד לרגע הגאולה, והוא השיב "יומיים" בחוסר חשק.
אח"כ הוא נכנס למים לחצי שעה, למרות שהים היה מגעיל ומזוהם
והמדוזות שבו שעטו אל החוף כמו הנחתים האמריקנים בנורמנדי.
התמונה הזאת של ספי לבדו במים לא יצאה לי לעולם מהראש. עד סוף
השבוע הוא הספיק לספור עד עשר, אבל לא נראה לי שהוא הגיע
לגאולה. הוא הגיע אליה כעבור תשעה חודשים, כשצלף פלשתיני ירה
כדור לתוך הלב שלו. את דורית פגשתי בהלוויה, חיבקתי אותה
בחוזקה והיא בכתה כמו ילדה. עד אותו הרגע היא הייתה בשבילי
החברה הקטנה של ספי, אח"כ הבנתי שהיא הייתה הרבה יותר מזה.

ביום שלישי אספתי את דנה מהעבודה. איחרתי בחמש דקות והיא עשתה
מזה סיפור. בד"כ זה לא מזיז לה, גם אם אני מאחר בחצי שעה, אז
הנחתי שלא עבר עליה היום הכי מוצלח. לא רציתי להיכנס להתכתשות,
מנסיוני זה אף פעם לא עוזר, העדפתי להוריד אותה בבית שלה עד
יעבור זעם. אולם שכשהגענו לשם היא נזכרה שעוד לא עברו ארבע
שעות מאז ההדברה שהיא הזמינה, והיא הייתה אמורה להמתין חצי שעה
נוספת. לא רציתי אותה אצלי בבית, לא במצב הרוח הזה, ובסוף
החלטנו לשבת בבית הקפה שליד הבית שלה. יש בת"א יותר בתי קפה
מאנשים, ובכל זאת הם תמיד מלאים. היא הזמינה את ההפוך שלה, אני
ביקשתי אספרסו. לא קיבלתי איתו סודה, אבל בהחלט היה שם לימון.
דנה שאלה מתי אני כבר אסתפר, ועניתי לה בצחוק שאחרי צום גדליה.
היא הדליקה סיגריה, למרות שידעה שאני לא סובל שמעשנים לידי.
אני לא חוטף את הסעיף בקלות, אבל כשהיא לקחה את הסלולרי שלה
והתחילה לקשקש  עם אחת החברות שלה הייתי כבר ממש קרוב לזה.
השארתי עשרה שקלים על השולחן ונעלמתי משם. מצבי הרוח הקיצוניים
האלה של הבחורות זה הדבר שהכי מטמטם אותי. אחרי כמה שעות היא
התקשרה. לא ציפיתי שהיא תבקש סליחה, היא תעדיף לבוא ולמצוץ לי
ערב שלם מלהתנצל. אבל גם למצוץ לא היה לה ראש באותו הערב, היא
רק ביקשה את ההפסקה שלה. תיקון, "ההפסקה שלנו". לפני שנה הייתי
אומר לה שתלך להזדיין ומרים טלפון עוד באותו הערב לחברה הכי
טובה שלה. אלא שזה היה לפני שלושה ימים, והדבר הבא שעשיתי היה
לצאת מהבית ולרוץ עד ליפו העתיקה וחזרה. לצערי לא מדדתי עם
הסטופר כמה זמן זה לקח, במקום זה התחלתי לספור עד עשר- המונה
עמד על אפס.

לא ציפיתי שהיא תתקשר למחרת. אולי קיויתי, אבל קשה לומר
שציפיתי.  קצת אחרי שחזרתי מהמשרד החלטתי לשנות פאזה ולידע
מישהו מהחברים על ההתפתחות. לריב בין בני זוג ישנם כמה שדרוגים
אפשריים. אחד מהם הוא לא לדבר ביום למחרת. השני הוא לספר עליו
למישהו מהחברים. כשסיפרתי למייק על מה שקרה הבנתי לפתע שכך,
בבת אחת העסק משתדרג פעמיים. מייק לא השתהה וקבע איתי בתשע
בקפה השכונתי שלי. בתשע ושלוש דקות החלה המערכה הראשונה במחזה
"הפרוד".
שוב האספרסו הזה, שאף פעם לא טעים, ולעיתים נראה לי שאני נהנה
יותר מהסודה שבאה איתו. מייק לא המתין. "תירגע, היא תחזור על
ארבע תוך יום-יומיים". כמעט שהאמנתי לו, ואז נזכרתי שהוא בכלל
נשוי, ושבשבילו ריבים של יום זה דבר שבשגרה. מנגד, אני ודנה לא
בדיוק רבנו, זו הייתה רק הפסקה. מייק הצית סיגריה, ואני
השתדלתי לא להיחנק. מבעד לעשן הסיגריה נצנצה טבעת הנישואין
שלו, מאותתת לעולם שמישהי מחכה לו בבית. אני בהיתי בעשן, תוהה
אחר פתרון לברדק שבחיי, אבל כל מה שראיתי זה בן אדם נשוי
ומאושר, שבשבילו כולם חייבים להיות מזווגים ומאושרים. התחלתי
להשתעל. מאיר לא עזר, המונה עמד על אחד.

את דנה הכרתי בחתונה של רויטל, לפני קצת יותר משנה. לא האמנתי
שייצא מזה משהו רציני, אני לא חושב שגם היא חשבה ככה, אבל
איכשהו זה באמת קרה. מה גם שאף פעם לא חשבתי שהיא האחת
והיחידה, ולא הייתי לבד. ההורים שלי כל הזמן זרקו לי בקטנות
שהיא תפרנית, שהיא לא מסוגלת לפרנס את עצמה, בטח שלא משפחה עם
ילדים. למען האמת לא חשבתי לרגע שהיא תצטרך לעשות את זה, או
לחילופין שאני אצטרך. עד היום אני לא מבין מה כל הקטע הזה של
חתונה ומשפחה, מה כל הריצה הזאת אחרי אזיקים וכלובים בצורת
טבעות, כתובות, משכנתאות, ערבויות וחותנות. החיים שלי היו סבבה
גם בלי כל זה, עם דירה שכורה בת"א, רכב עם תו חניה אזורי,
ומשכורת לא רעה שנכנסת כמו שעון. עם מקום קבוע כמו הדיניץ
שתמיד יהיו בו מספיק אלכוהול וכוסיות להשביע את צרכי הבסיסיים,
ובחורה כמו דנה שתהיה שם מדי פעם כדי לממש את צרכי הבסיסיים
האחרים. ועד לא מזמן גם היה את ספי, אבל מספי נשארו רק תמונות
וזכרונות, וביקור חודשי אצל ההורים שלו.

יום חמישי בערב, עדיין בלי טלפון מדנה. במקום זה יש טלפון
מיניב והזמנה למסיבה פרטית בנמל. האלטרנטיבה לא משהו- לשבת מול
הטלוויזיה ולצפות בזבל הרגיל בפורמט טיפה שונה. גם על המסיבות
האלה אפשר לומר את אותו הדבר. אותה מוזיקה, אותם אנשים, אותו
לבוש. ההבדל היחיד שגורם לכולם לנהור אל הבארים ורחבות
הריקודים ואף להתענות ולהתייבש בתורים המשפילים שבכניסה, היא
העובדה שהסיכוי לתפוס זיון מצפייה בטלוויזיה הוא בערך כמו
הסיכוי שהדי.ג'יי. במסיבה יהיה עמנואל הלפרין.
המערכה השנייה מתחילה הרבה יותר טוב מאתמול. אמנם המוזיקה חרא,
אבל למי אכפת כשמסביב כל הבחורות הפצצות שיש בעיר, עם הרבה עור
חשוף ומעט מקום לדמיון. יניב מתדלק אותי היטב מכיוון הבאר עם
שוטים של קווארבו שבאים בצמדים ורביעיות. תוך זמן קצר גם
המוזיקה נשמעת טוב מתמיד. את השוט הרביעי או החמישי כבר שתיתי
עם מישהי. אני מבסוט, לא אכפת לי מכלום, שכחתי מיניב, שכחתי
מדנה, שכחתי גם מעצמי. לגעת בבחורה אני בחיים לא אשכח- גם
כשאני מסטול רצח הידיים עובדות על טייס אוטומטי, הלשון לא הרחק
מאחור. היא גונחת בהנאה, זה רק מדרבן אותי הלאה, אני הבן זונה
הכי גדול בכל העיר. מה הנהג מונית הזה פתאום רוצה ממני!?
משעשע איך לעתים כל כך קל להגיע למצבים מגוחכים. במקרה שלי
למשל, הייתי בתוך מונית אי-שם בגבעתיים, כשכל המושב האחורי מלא
בקיא, אולי שלי, אולי לא. מחוץ למונית בחורה בשם יעל, או נטע,
עשתה לי שלום, והנהג שמקדימה דרש ממני בתוקף כסף על כל הנקיון
שהוא צריך לעשות עכשיו במונית. אני בסך הכל רציתי לישון. זה
קרה אחרי משהו כמו עשרים דקות ומאה וחמישים שקלים פחות.

כשהתעוררתי ביום שישי אחרי הצהריים הכל פחות או יותר חזר
לקדמותו. ההכרה, המודעות, גם המונה, שעמד באותו הרגע על כמעט
שלוש. "כמה פעמים ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה?", שאל פרסקי
מתוך הקומפקט דיסק תוך לחיצה ענוגה על יבלת ישנה-חדשה. "כמה
פעמים רציתי ללכת, כמה פעמים, אבל נשארתי איתך". הסלולרי
צילצל, שוקי רצה שנלך למציצים, קבענו בחמש.

החוף היה מפוצץ. זה היה יום לוהט, והמדוזות יצאו לגמלאות כבר
מזמן. משפחות שלמות, ילדים, גדודים שלמים של אנשים עם מטקות.
שוקי אמר שהודיעו ברדיו שזה היום הכי חם בשנה. בדרך כלל באים
לים כדי לנקות את הראש, לתפוס קצת שקט. זה לא היה היום הנכון,
או הים הנכון, בשביל דברים כאלו. בעצם זה לא היה הים או היום
הנכון בשביל כלום, אבל נראה היה שרק אני ושוקי חשבנו ככה. ואז
שוקי הציע ללכת אל החוף הנפרד. חוף אחד דרומה, זה שתמיד היה
מעבר לגדר, זה שתמיד היה משעשע לשמוע את המצילים שלו צועקים על
כל הדוסים והדוסיות בזמן שהיינו במציצים. אף פעם לא הייתי בחוף
הנפרד, פשוט בגלל שאחת הסיבות העיקריות בעיני ללכת לים היתה
לראות בחורות בביקיני, או בלי. אלא שהפעם הרעיון נראה לי
הגיוני, נוכח ההמונים שרבצו על החול במציצים, והעובדה שהחוף
הנפרד יהיה נפרד רק למשך עוד שעה אחת בלבד, עד תום שירותי
ההצלה. אחרי כמה דקות כבר היינו שרועים על החול, שהיה מאוכלס
בדלילות בגברים מזוקנים וילדיהם.

"יניב אמר לי שגמרת עם הפוסטמה הזאת שלך", שוקי אף פעם לא היה
בקטע של טאקט ופוליטיקלי קורקט. בגלל זה כל כך אהבתי אותו.
-"לא בדיוק, אנחנו במין הפסקה", עניתי.
-"הפסקה, זין הפסקה. הפסקה זו המצאה של הבחורות. שמעת פעם על
גבר שמבקש הפסקה?", הוא צדק. עוד לפני שעיכלתי את הפצצה הוא
ירה מחדש.
"כל הרעיון הוא שאתה תתקשר, תחזור על ארבע, תשפיל את עצמך עוד
פעם, תבטיח כל מיני הבטחות, וככה הן יעשו ממך סמרטוט עוד לפני
שבכלל התחתנת איתן. אחי, הפסקה זה אומר דבר אחד, או שאתה יורד
בדרגה והן עולות אחת, או שזה נגמר. בשבילן זה Win-Win
Situation. רק אפס יתן להן את הסיפוק הזה". הסתכלתי עליו, הוא
אפילו לא הסתכל לכיוון שלי כשהוא אמר את זה. הוא שכב על הגב
ובהה בשמיים מבעד למשקפי השמש שלו, ולא שינה את טון הדיבור שלו
במיל. מבחינתו הוא יכול היה לדבר גם על הטיפול עשרת אלפים שהוא
עשה השבוע. שוקי היה הראשון שאמר לי יותר משלוש מלים על העניין
עם דנה מאז שזה קרה. ציינתי שהוא כבר היה גרוש פעמיים? ציינתי
שאני פשוט חולה על הבנאדם?
-"בכלל, אף פעם לא הבנתי מה מצאת בכונפה הזאת. גם ספי לא סבל
אותה, הוא היה קורה לה 'העטלפה של רונן'". אני לא יודע מה גרם
לי להגיד את מה שאמרתי באותו הרגע, אבל זו היתה הפעם הראשונה
שאי פעם אמרתי את זה למישהו:
"המשפט האחרון שספי אמר היה 'הן יכולות לעשות את הכל פי מאה
יותר טוב, ופי אלף יותר רע', שבע שניות אחר כך הוא חטף את
הכדור בלב".
שוקי התיישב והרים את משקפי השמש שלו מעל לעיניו. הוא הביט בי
מספר שניות ואז אמר: "ובשביל הסיכוי הקטן שהכל יהיה פי מאה
יותר טוב אתה מוכן לקחת את הצ'אנס? תראה אותי, אני משלם פעמיים
מזונות, אני עדיין סוחב משכנתא על הגב מדירה שאני בכלל לא גר
בה. אתה יודע שאני לא יכול להיכנס לראשון לציון כי יש שם שני
פסיכים שאשכרה יהרגו אותי בגלל שזיינתי את אחותם?"
-"ספי חטף כדור בלב, הייתי שני מטר ממנו. הוא נשאר עוד חצי דקה
בהכרה, הוא חרחר לי בין הידיים ואז..."
שוקי לא אמר מלה, הוא הביט בי בדממה, ואז הוריד את משקפי השמש
בחזרה מעל עיניו. לקחתי לגימה מהבקבוק ונכנסתי למים. הם היו
נעימים מתמיד. הייתי בתוך המים חצי שעה, אולי יותר. החוף עצמו
היה ריק ושקט, כמעט פסטורלי. לא הייתה שם אפילו בחורה אחת.
אחרי שהמציל הודיע ששירותי ההצלה הסתיימו ושהרחצה ללא מציל
מסוכנת וכל זה, החלו ההמונים לנהור גם לתוך החוף הנפרד. אני
ושוקי לקחנו זוג מטקות ושיחקנו עד השקיעה.
באותו היום הפסקתי לספור וחזרתי להיות רווק.


"אתה יודע שאני כבר ילד גדול,
אתה יודע שאני זוכר את הכל..
כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים?
ושום דבר לא קרה?"