פעם יכול הייתי לעשות לך את זה. הייתי עוטף אותך בזרועותי
ולוקח אותך הרחק, הרחק מהכל. היינו מרחפים יחד מעל שבילים
מכוסי עלים, מעל מדשאות וימים, אל עבר נופים קסומים. היינו
מרחפים על רגשות אושר. הייתי לך לנסיך, ואת לי לנסיכה.
פעם יכול הייתי לעשות לך את זה. פעם הייתי יכול לרגש אותך,
לגרום לך לשכוח הכל. פעם הייתי יכול לעשות אותך מאושרת.

המכתב הזה, אמת הוא מתחילתו ועד סופו. אמת שהתגבשה לה בלבי, לא
ביום ולא ביומיים. אמת הנובעת מתוכי הישר אל הדף. אולי תראי את
המכתב ואז תגידי - "אתה יודע שזה לא ככה" ותנשקי אותי ותחבקי,
חיבוק שכולו רחמים. ואני אחבק חזרה, שהרי מעולם לא יכולתי לך.
אולם בלב, בלב ההרגשה תשאר, וחיבוק לא יצליח לעקרה. גם לא
ה-"אני אוהבת אותך" המאולץ, שצפוי לבוא לאחר מכן.

ואולי, אולי לא תראי את המכתב. ובבוקר נמשיך בשגרת חיינו. אני,
אני אמשיך לאהוב אותך. אמשיך לתת לך הכל. אני אמשיך לעופף
כשאני איתך.
ואת... אותך, דברים ימשיכו להטריד. למחרת היום תמיד יהיו
לימודים או עיסוק אחר. תמיד יהיה חם מדי כדי שאחבקך, המוני מדי
בכדי שנרקוד, תמיד יהיו יותר מדי סובבים בכדי שנתנשק. תמיד תהי
קרה מדי כדי להראות חיבה, תמיד תהי מרוחקת מדי בכדי להגיד לי
שאת אוהבת אותי.

-אני אוהבת אותך-. שלוש מילים שכל כך צריך הייתי לשמוע
לאחרונה, והן לעולם לא הגיעו. לא כשישבנו על סלעי החוף מול
שקיעה מדהימה, ודיברת איתי על הסירות הלבנוניות שיכולות להסתנן
לישראל. לא כשהנורה האחרונה נשרפה בחדרי, ולקראת בואך סידרתי
והדלקתי עשרות נרות. לא כשחגגנו שמונה חודשים, והגשתי לך מתנה
עליה עבדתי שעות קודם לכן. הן לעולם לא הגיעו, המילים, גם לא
בהמשך.

פעם, שאלת אותי מה ההבדל בין אוהבת למאוהבת. אולי עכשיו אני
מבין זאת טוב יותר. כשמישהי מאוהבת במישהו, הוא גורם לה לשכוח
הכל. הוא מצליח להעלים את כל העולם ולהותיר רק את שניהם, אותו
ואותה, וכל מרחבי תבל לרשותם. הוא יכול לקחת אותה על גבי מרבד
הקסמים, הרחק הרחק מהכל. לחוות איתה אושר ששניהם לא ידעו
מעולם. להאיר את עולמה, לעשות אותו טוב יותר. הרבה יותר. לעשות
אותה מאושרת.
אולי את זוכרת את ההרגשה... הרי היית מאוהבת בי, היינו
מאוהבים, פעם... את זוכרת?

היום, אם תאמרי שאת אוהבת, אאמין. אולם אינך מאוהבת בי עוד,
זאת אדע לבטח. איני עוד אלא חלק מוצק בתוך עולם גשמי שלא אצליח
לנתקך ממנו. לא אוכל עוד לקחתך על גבי מרבד הקסם, על גבי רגשות
אושר ורגשות אהבה טהורה. לא, ילדה, אינך מאוהבת בי עוד.

אם הייתי יכול, הייתי פורש כנפי מלאך וקוטף לך כוכב אחר כוכב
מהשמיים. ומהנותרים, הייתי מצייר לך לב גדול, בדיוק מעל חלונך.
והייתי בונה לך שביל, דרך העשויה כולה כוכבים. הייתי אוחז בידך
ומובילך לאורכו ואל תוך הלב הגדול. ואולי, ברגע שהיית עוברת
בו- היית מתאהבת בי שוב, ושוב הייתי מצליח להאיר עולמך. והייתי
אז נושק לך - נשיקה רכה רכה, ארוכה ארוכה. נשיקה שאין לה סוף.

אם הייתי יכול, הייתי גורם לך להתאהב בי שוב. אינני.
ומה לעשות כעת?