הטיולית קרטעה במעלה הכביש, שתי שורות של דקלים פרוסות, אחת
מכל אחד מצדדיו, באופן תיאורטי הקיץ עוד לא הגיע, אבל גם
החלונות הפתוחים לא סיפקו מספיק רוח כדי להעלים את מוחשיותו
הבלתי ניתנת להפרכה של החום הכבד של הערבה ולו לשנייה אחת.
הסדירניקים היו רגילים לקרוא לה 'טלטולית', כינוי שפשרו התחוור
אחרי הבור הראשון בכביש, ושגרם ליושבי הרכב לקלל את מתכננו
שהתעקש לא ללמוד דבר על בולמי זעזועים, מטרתם ותפקודם.
אבל לקצין המפזר ולסמל שהיה אחראי על השילוח היה הרבה פחות
אכפת, הם ישבו מקדימה, יחד עם הנהג בתא נפרד וממוזג.
ערן, שהיה ראשון להגשת התלונה על היעדר המיזוג, היה גם הראשון
שעלה על האוטובוס בחטיבה ומיהר לדלג בין המושבים עד לספסל
האחרון. ניסיונותיו להשתרע עליו ולנמנם נידונו מראש לכישלון
מחפיר, הוא הבין את זה אחרי הבור השלישי, כלומר עדיין בתוך
החטיבה, שכן מי שהתיישב מאחורי הגלגלים האחוריים נידון היה
לקפץ באופן שמבקרים בפארקי שעשועים שונים היו משלמים רבות כדי
לחקותו ולחוותו תוך כדי שאגות קולניות. הוא לא היה מספיק חכם
כדי להבין שבקדמת הטלטולית הקיפוצים היו מעט פחות מטרידים,
ונשאר מאחור מזנק על תיקו הענק כל אימת שצמיגי הרכב פגשו בכל
בור קטן שעובדי מע"צ השאירו.
הדקלים נראו כאילו נוצרו בפס ייצור, אותו גובה, אותו מספר
ענפים, אותה תפזורת, אותם פסים קצרים של צל מושלכים על שולי
הכביש. כביש הגישה היה קצר יותר ממה שנדמה היה, הטלטולית פשוט
הופתעה מהעלייה אליה נקלעה באמצע הערבה המישורית, למעשה היתה
זו עלייה מתונה לעבר הגבעה בה שכן מושב ביעד. היה זה המושב
האחרון בו היתה צריכה הטלטולית לעבור לפני שהיא תפנה חזרה לחט'
עם חיילי המילואים המוחלפים שסיימו שבועיים מלאים אבט"ש. אורכו
של כביש הגישה היה פחות מק"מ, בשוליו היה עוד בור, הטלטולית
עלתה וירדה, בפסגת הזינוק שלו היה ערן הראשון שהצליח להבחין
בשער הישוב.
"הי, הגענו", הוא הודיע בקול לנוכחים סביבו והחל להיעמד
באיטיות.
שלושת עמיתיו לשבועיים הקרובים עדיין לא הפגינו סימני תנועה.
בספסל הראשון משמאל עמרם המשיך לישון כשרגליו פרוסות על המושב
ההפוך הצמוד לדופן הקדמי של תא הנוסעים של הרכב.
גדי המשיך לכסוס ציפורניים ולחרוק שיניים כלפי כל העולם שלא
זיכה אותו באף מבט חזרה.
ואילו טל, שישב שני ספסלים מאחוריו בצד ימין, המשיך לבהות בחלל
הרכב, כבר בתחילת הנסיעה רעש המנוע העז שהתערבל  עם רעש הרוח
שחדר לרכב וגם עם הקפיצות הבלתי נפסקות התייאש טל מהדיסקמן שלו
והבין שעדיף לחכות קצת. הקומפקט דיסק שלו עמד בזה, אבל הוא
לא.
"מה קרה, נשבר לך מהקומפקט דיסק?", טפח ערן על גבו של טל.
"הא?!", טל ענה בקושי.
"אתה באיזי, הא? לא נורא, תאמין לי, זאת הגישה הכי טובה
לאבט"ש, גישת הזולה, לבוא ולהעביר את הזמן בסבבה, ככה צריך
להתייחס לזה, אה גבר?! אל תדאג, תאמין לי שיהיה בסדר, יהיו
קטעים, וחוצמזה הגעתי מצויד, כמו שצריך, תאמין לי, הבאתי כל מה
שצריך כדי להעביר את זה חלק"
"אה, כבר היית באבט"ש פה?!"
"האמת שלא, אבל שאלתי חברה שכבר עשו משהו כזה במילואים, זה
בסה"כ מילואים ראשונים שלי"
"אה"
"למרות שאני בן 26 כבר, עד עכשיו הצלחתי לצאת מהדברים האלה,
קומבינות, אתה יודע, מה איתך?"
"אני בסדר, גם לי זה פעם ראשונה מיל', הם רצו שאני יעשה שנה
שעברה כבר, אבל הייתי בחו"ל"
"תן לי לנחש", ביקש ערן, "הודו?!"
"לא", ענה טל.
"אז איפה?"
"כל מיני, אני כבר לא זוכר איפה הייתי בדיוק אז".
"תאמין לי, סע להודו, זה המקום".
"הודו זה הרבה מקומות", התערב גדי, שהסתובב אליהם כדי להתחיל
להתרומם לאחר שהשלים עם מר גורלו, ידו נשלחה כבר לכיס החולצה
הצבאית, במסעותיה אחר סיגריה אותה יצית בשנייה בה ירד מן
הטלטולית.
"ואללה, גם אני צריך סיגריה", אמר ערן, "המרלבורו שלך עושה לי
צרבת, אני מעדיף את הלייט שלי, בכל אופן מה אמרת?"
"שהודו זה הרבה מקומות, הרבה ארצות, מחוזות, שפות, נופים, פה
לעומת זאת, זה סתם איזה חור שאנחנו הולכים לבזבז בו שבועיים
מהחיים שלנו כאילו אין לנו מה לעשות בחיים.
האוטובוס נעצר לאחר שעבר את השער החשמלי, לצידו ניתן היה
להבחין בארבעה לובשי מדים נחים לצד פקלאותיהם, מחכים להיות
מוחלפים ע"י הרביעיה שנותרה בטיולית, גדי, טל, עמי וערן.
ערן סחב את שני תיקיו הענקיים במהירות מהמושב האחורי וירד
ראשון, הוא היה גבוה למדי, טיפה רופס, משאיר אחריו מעט שרירים
שהוזנחו והפכו שומניים. הוא עדיין לא הסתדר עם מדי ה-ב' הלא
אידיאלים. המכנסיים היו מעט קצרות, או שהוא החזיק אותן טיפה
גבוה מדי. בדרכו החוצה הוא התנודד תחת כובד משקל תיקיו, וקנה
ה-M16 הארוך שלו נקש בחוזקה בכל המושבים בדרך. היו לו פנים
מלאות, לחיים אדומות, עיניים בצבע שקד ושיער מסודר היטב עם קצת
יותר מדי ג'ל.
עמרם משעני נתן לו לעבור ואז פנה בעקבותיו, ה-M16  הארוך
והמסורבל נראה אך ארוך יותר לעומת עמרם שהיה נמוך ורחב, גוון
עורו כהה, כמו גם עיניו ושערו הקצר והמתולתל שכבר נטש את מצחו,
אפו נשרי וזיפים חדים מבצבצים על לחייו, אבל בניגוד לערן,
הנשק, כמו גם המדים, נראו כחלק בלתי נפרד מעמי, גם הצ'ימידן
שלו היה בצבע חאקי בניגוד לתיקיו של ערן הבוהקים בצבעיהם
הבהירים והעזים.
המדים התאימו גם לגדי באופן מאוד מפתיע, אולי בגלל שהוא התרגל
לחליפות וחולצות מכופתרות שהפכו לגביו מלבוש עבודה למדים לכל
החיים. גובהו היה ממוצע, עינו ירוקות ושערו כהה, חלק ומסורק
בסדר שהיה מופתי עד שהרוח פרעה בו בדרך. גדי פשוט התאים את
חייו למסגרת של מדים, הם הסתירו בקלות את הכרס הקטנה שהוא החל
לפתח בשנתיים האחרונות כתוצאה מאכילה לא סדירה - דילוג על
ארוחות מצד אחד לעומת סביאה עצבנית בשעות הפנאי המועטות. הכובע
הצבאי יכול היה להסתיר בקלות את מפרציו המעמיקים, אבל הוא היה
מטופש מדי.
"אני מאוד מקווה שיש פה קליטה לפלאפון", הוא קרא בעודו מצית את
הסיגריה.
אחרון ירד טל, עם תיק מטיילים רחב בהרבה ממנו עצמו על כתף אחת
ונשק על השנייה. המדים שלו נראו זרוקים עליו כמעין תחפושת
מצחיקה. טל היה גבוה ורזה, ובדיוק על האנשים כמוהו צה"ל לא חשב
כשהזמין מדים ממפעלי טקסטיל. המכנסיים היו גדולות עליו בכמה
מידות, ומאחור היו בהם כפלים עמוקים, החולצה לעומת זאת, היתה
קצרה מדי, וטל כבר נואש מנסיונותיו הנואשים לדחוף אותה שוב
ושוב לתוך המכנסיים. למרות היותו גבוה (וכחוש), רגליו היו די
קטנות, מידה 42, וגם הם נראו רחבות מדי בשבילו. השיער שלו היה
ארוך ומקורזל בגוון חום זהב, עיניו היו ירוקות, אפו נשרי קמעה,
פניו היו לבנות לעומת גופו שהיה שזוף, מקרה קלאסי של חצי חצי,
חצי בלגי, חצי טוניסאי, מישהו שנראה כאילו הוא יכול להשתלב
בטבעיות והרמוניה בכל סביבה שהעולם יקיפו בה, חוץ ממדים כמובן,
היתה לו אופציה להחליף את המכנסיים מגדולות מדי לקצרות מדי,
ולבצע החלפה הפוכה בחולצה, אבל הוא כבר ידע שזה מאבק אבוד
מראש, הוא זכר את זה עוד מהסדיר.
עמי שמח לגלות בבוקר שלטל יש חצי טוניסאי, אשתו היתה טוניסאית,
ובתור מושבני' מזרחי עם אב ממרוקו ואם מלוב הוא לא רצה להיתקע
עם שלושה אשכנזים עירוניים למשך שבועיים. הם עוד ישחקו ברידג'
כל האבט"ש ויעשו נסיונות בישוליים כמו חזה הודו פלומבה ביין
פטישים. בשבילו החצי הטוניסאי היה חצי נחמה, את החצי השני של
הנחמה סיפק דווקא ערן הפולני שדאג להודיע קבל עם וטלטולית שהוא
הביא איתו שש בש.
"אין כמו טורנירי שש בש אל תוך הלילה באבט"שים משעממים", שמע
אותו עמי אומר בעודו מנקר במהלך הנסיעה כשכל טלטול קטן מונע
ממנו כל שינה ראויה בדרך.
הקצין המפזר לא התכוון לבזבז זמן. הוא לחץ יד לרבש"צ התורן,
הפקיד בידיו את ארבעת המילואימניקים, שאל לצורכי נימוס בלבד עם
הארבעה הקודמים לא עשו בעיות מיוחדות ומיהר ולהסתלק בחזרה
לחט'. גם לרבש"צ היה מה לעשות בחיים, בין בשאר הוא גם מושבניק
חקלאי, לכן הוא הושיב אותם לשיחה זריזה עם התמהיל הקבוע של
הסברים ממצים על תפקידם, שרובו בכלל היה לשבת בשער ולפתוח אותו
לכל רכב שרוצה להיכנס או לצאת, קצת הסברים על המשמרות וקצת
הפחדות רגילות שתפקידן לגרום לארבעה שמולו להבין שהם לא באו
לנופש בבית הארחה במושב אלא לשמירות. לגדי זו לא היתה הפעם
הראשונה שהוא שומע את ההסבר הזה, והוא התאפק במהלך ההסבר לא
לקטוע אותו בקריאות 'זה בולשיט, אנחנו סתם עציצים פה, אני זוכר
מהפעם הקודמת, מה אני צריך ת'מילואים האלה כשיש לי עבודה
ועסקים וחיים וכל זה', אבל הוא לא נמנע מהערות כמו 'איזה
דיכאון' הצפויה 'ואיזה שעמום' הקלישאית כשלא יכול היה להתאפק
יותר. ערן היה הפטפטן שהרבה לשאול שאלות על האוכל, שעות
השמירה, השעות הפנויות, המקלחת, הציוד, הבודקה, השער, השימוש
בנשק (או ליתר דיוק - חוסר השימוש בנשק), ההתרעות המודיעיניות,
המושב והאנשים שגרים בו. על חלק מהשאלות שנגעו בעיקר בנהלי
אבט"ש והסברים, הזדרז גדי לענות בקוצר רוח כאילו היה זה הוא
בעצמו שמיהר לחזור לטיפול בחלקות התבלינים והענבים שלו. לעומת
שניהם בלטו טל ועמי בשתיקתם, טל הקשיב לרוב הדברים תוך כדי
שהוא שולח מבטים אדישים ומשועממים סביב כאילו הוא בוחן את מראה
המושב, ואילו עמי המשועמם נעץ מבט בנעליו רוב השיחה, הוא כבר
הכיר את השיחה הזאת וגם ניחש שימצא האחד שלו זו הפעם הראשונה
בה הוא מגיע לאבט"ש בערבה ולכן הוא ישאל שאלות נודניקיות ויקח
ברצינות את כל הנהלים התיאורטיים והדרישות שמציג הרבש"צ שבאופן
מעשי מסתכמות בישיבה חסרת מעש ובהייה בשער היישוב במשך 8 או 9
שעות ביום. לקראת הסוף פלט עמי משפט אחד שביחד עם העובדה שהוא
נמנע מלהפריע להסבריו של הרבש"צ, עזרה לו לקנות את ליבו של
אותו חקלאי שמקבל תוספת תשלום קטנה ממשהב"ט, עמי פשוט פלט שהוא
מושבניק וחקלאי בעצמו. הרבש"צ, בחור כבן 35 בשם אמיר, מינה
אותו מייד לאחר מכן לאחראי מבין הארבעה, גם מפני שלעמי היה
הנסיון הכמותי הרב ביותר באבט"שים שכאלה, למרות ששניהם ידעו
היטב שאין לתואר הזה שום משמעות בשום מקום ושום זמן, אבל כך
הוא קיווה שלפחות אם לארבעה יהיו טענות או בעיות כלשהן, עולה
הסיכוי שזה שיפנה לדבר איתו בנידון יהיה עמי, ולא הבכיין קצר
הרוח, או הצעיר המלהב, או הצעיר המרחף, שלושתם היו בני 30 או
פחות, ושלושתם לא מצאו חן בעיניו. טל נראה לו כאחד שלא יבחין
גם ברכב חמוש עם לוחית ירדנית ועליו מחבלים צעקניים שיכנס בשער
המושב, גדי נראה לו כאילו גם אם ישים לב לרכב שכזה לא יהיה
אכפת לו כלל וכלל והוא יעדיף להשתטח על רצפת הבודקה המטונפת
ולהתחבא מאשר לעשות משהו, ואילו ערן נראה כאילו הוא ילך לשאול
אותם מה שלומם ומה הם עושים פה, ואם הוא יכול לבוא לבקר אותם
בפטרה או ברבת עמון אחרי המילואים, או לפחות להמליץ לו על
מסעדות טובות באזור, למזלו הוא ידע ששום רכב כזה לא יעבור
באזור, אמיר חייך ודמיין לעצמו את ערן מנסה לעלות מולו בקשר
כדי לשאול אותו מה להגיד למחבלים, וגדי באותו הזמן הסביר לערן
איזה מזון מקבלים באספקה מהצבא במהלך השבועיים, במה שנשמע כמו
הקראה מהירה של רשימת מכולת, אמיר נעץ בערן עוד מבט, ערן נראה
כאילו הוא עומד לשלוף פנקס ולרשום את ההסברים, 'הוא בטח מאלה
שיטרידו אותי כל 10 דקות בזמן העבודה עם שאלות לגבי כל רכב של
המושב שהוא לא יזהה או כל פועל תאילנדי שירצה להיכנס עם טרקטור
או יחזור מיום חופשי באילת או בבאר שבע', חשב לעצמו אמיר
וקיווה שגדי והשאר יסבירו לערן כל מה שהוא צריך לדעת על מנת
שלא ילחץ ויציק לו. לבסוף סיים גדי את הסבריו והם התפנו לחדרם
תוך כדי שהם מתחילים לחלק משמרות לפי הלו"ז שהציג להם אמיר.
זה היה פשוט למדי, שומר אחד בשעות היום, שני שומרים בשעות
הלילה, את הלילה הם חילקו לשניים, בחלק המוקדם שמרו עמי וגדי
שהצהירו במהירות שיש להם שעון ביולוגי שהם לא רוצים לפגוע בו,
עמי, מפני שבאמת רגיל היה ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, וגדי,
שקיבל את הרושם שאלו שעות פחות מעיקות ומשעממות.
לעמי ולטל היה את השכל לצעוד במהירות לחדר כדי להגיע ראשונים
ולתפוס את המיטות הטובות, אלה שנמצאות למטה, וערן הגיע אחרון
כמעט קורס תחת נטל שני תיקיו הגדולים והנפוחים. 'אם יש משהו
שלמדתי בביה"ס, זה שכשמחלקים חדרים בטיול שנתי, תריך לצעוד
בראש כדי לתפוס את המיטה הטובה - המיטה התחתונה בפינה הרחוקה
של החדר', חשב לעצמו טל בעודו מושך את הרוכסן שהקיף את תיקו
והחל לפרוק את חפציו.
ערן הביט בו פורק, תיקו של טל דמה בעיניו לבור ללא תחתית, טל
שלף משם חפצים אין ספור כאילו עשה דוקטורט בניצול יעיל של
מרחבים נתונים, וזאת למרות שכל בגדיו היו מקומטים וזרוקים
בחוסר סדר בתוך התיק, טל החל להוציא חולצות, שרוולים, מצעים,
נעלי ספורט, ספרים ולבסוף כם נרגילה שכל חלקיה היו מפורקים
וארוזים בתוך קרטון קומפקטי. לרגע היה נדמה לערן כאילו טל ארז
אותה כמות של דברים כמוהו אך עשה זאת בתיק אחד, אלא שאז החל
ערן לפרוק את ציודו ובמהירות הוא הבין את פשר ההבדל: הכרית,
שבלעדיה קשה לו להירדם, השש בש, הספרים עבי הכרס, הטייפ
הקומפקטי שכלל גם קומפקט דיסק פלייר ודיסקים כמובן, תיק רחצה
גדול שהיה צריך לכלול גם אל-סבון נוזלי, קונדישינר, 2
אפטרשייבים ו- 2 מברשות שיניים, למקרה שיאבד אחת, כמו שהוא
יודע שקורה לו לפעמים, ערימות הג'אנק פוד והקורנפלקס, בגד ים,
והגיים גיר ששאל מאחיו הצעיר והביאו (ללא בטריות כמובן, כמו
שגילה מאוחר מדי), ערן היה רק באמצע הפריקה כשאמרי נכנס אחריהם
וקרא בקול.
"נו, מה קורה, אף אחד לא מתכוון להגיע לשער ולהתחיל לשמור?"
"רגע, תור מי לשמור עכשיו?", ניסו הארבעה להבהיר לעצמם. בירור
קצר העלה שזה תורו של ערן, הוא דחף את כל דבריו לערימה מרוכזת
סביב תיקיו המרוקנים למחצה ויצא למשימה.
הזמן החל לחלוף.

"אין, השלווה פה זה משהו מדהים, השקט, הזריחה, השקיעה, מהמם,
זה פשוט גומר אותי מבפנים", נאם ערן, "תשמע, אנחנו מכירים רק
כמה ימים אבל אני מרגיש כבר מספיק קרוב אליך כדי להגיד לך את
כל האמת, זה לא יאמן, תראה, אני CITY FALK , אתה יודע, תל
אביבי, עירוני, עושה כסף, עובד קשה, מסתובב במקומות דחוסים, כל
החיים במירוץ, אני מתקרב לגיל שלושים וכל החיים אני במירוץ,
לגמור ביה"ס, לעשות צבא, טיול חובה קצר בחו"ל, לגמור את התואר,
ואז את השני, להתקמבן, להתחנף, למצוא עבודה טובה באיזה בניין
משרדים, להשקיע, לקחת הלוואה, ולטחון עבודה, ולשרוף ת'מוח כדי
להתעשר מהר, ופה - עולם אחר, זה מדהים, אתה מנותק מהדאגות, חור
בסוף העולם שמתנהל במערכת חוקים אחרת, חלק מהטבע, זה מריח כמו
חיים ולא הריח של הפיח ששוקע ברחובות העיר בין כל הבניינים
הגבוהים, הזולה הזאת עושה לי משהו, גורמת לי לחשוב, אתה יודע,
ככה שאנחנו יושבים פה, אמצע הלילה, כלב מת לא יסתובב פה עכשיו
חוץ משני שומרים, ויש לי כל מה שצריך בחיים, יש לי ת'שש-בש, יש
עוגיות, יש מדורה עם תפוחי אדומה מתבשלים, יש קומקטי דיסק, וכל
הדיסקים הטובים שחבר שלי צרב לי בבית, השילוב המדהים הזה של
האבע הראשוני והקדמה שמאפשרת להעתיק דיסקים, נראה לך שבאזרחות
אני יכול להרשות לעצמי להיות ער בשעה הזאת ולשמוע את THE
IMMPOSSIBLE DREAM של CARTER U.S.M. בגלגל"צ, ברור שלא, הרי
אני חייב לישון כמה שעות בלילה, אבל פה אני יכול לשמוע אותו 10
פעמים עד שימאס לי ויבוא לי להקיא מהשיר הזה, תאמין לי שזה גם
טוב למוח, תראה, מרוב משחקי שש בש אני בסוף אדע לחשב הסתברויות
במהירות מדהימה, אני אהפוך לגאון ועילוי קומבינטורי".
טל הושיט לו את הנרגילה, ערן שאף.
"רק הזבובים מטרידים אותי, אפילו לריח של הרפת כבר התרגלתי,
אבל הזבובים האלה משגעים אותי, כל כך הרבה חרקים, נמלים,
צרצרים בלילות, חיפושיות זבל, דבורים ובעיקר זבובים, הם אפילו
לא הולכים לישון בלילות".
"אין טוב ללא רע", אמר טל, "יאללה, התפוחי אדמה כבר צריכים
להיות מוכנים", הוא שאף מהנרגילה והניח את הפיה לצידו.
"תגיד, דרך אגב, אמרו לי שנרגילה זה לא חוקי בצבא או משהו
כזה?!"
"שמעתי משהו כזה, נראה לי שהם בעיקר מפחדים שחיילים ישימו בזה
גראס".
"טמבלים", אמר ערן, "למה, אתה משתמש בזה לחשיש?"
"אתה שוטר או משהו כזה?!"
"לא, מה פתאום", אמר ערן, "ניסיתי כמה פעמים כשהייתי בחו"ל,
בהודו ובאמסטרדם ובדהב, עזוב, אני מצטער ששאלתי בכלל".
"הי, זה בסדר, למה אתה רוצה קצת?!"
"למה, יש לך?"
טל שתק והחל לפלות את תפוחי האדמה מהגחלים בעזרת מקל עץ קטן
ומזלג מפויח קלות.
"נו, הם מוכנים?", שאל ערן והציץ ממקום מושבו.
טל מישש אותם בזהירות והנהן בראשו לאות הן.
"אז יאללה, מתאים לי משהו חם לאכול כי קור של הלילה מתחיל
להשפיע עלי, היה עדיף אם היינו פה עוד חודש כשכבר לא קר בכלל
בלילה.
"אתה חושב?!", טל התיישב לידו עם צלחת מלאה בתפוחי אדמה.
"בעצם לא, תחשוב איך עכשיו אנחנו מתים מחום בצהריים, עוד חודש
יהיה הרבה יותר נורא, איפה הסכו"ם?"
"מה סכו"ם, יא מחוק, תאכל בידיים"
"אבל כל השחור יורד לי על האצבעות".
טל פרץ בצחוק ופער פה מלא בתפוחי אדמה, ערן נכנע, פירק את תפוח
האדמה שלפניו באצבעותיו ודחס חתיכה לפיו.
"אהה, זה שורף", הוא קרא.
צחוקו של טל התגבר.
"נו, אז אתה כבר מכיר את כל המושב בע"פ?", שאל ערן לכשהתגבר על
הכוויה הקלה בלשונו.
"לא יודע אם את כולו, אבל עשיתי בו כמה סיבובים", ענה טל.
"כן, גם אני", מלמל ערן בפה מלא אוכל, "תשמע, כשאני הולך
בדשאים הגדולים האלה באמצע המושב אני מרגיש כמו שלא הרגשתי
בחיים במדינה הזאת, אני יודע שאחרי הדשא לא מחכה איזה כביש רב
מסלולי ורבי קומות אלא כמה בתים בסגנון כפרי עם גינות ואחריהם
שדות, אין, כשאתה הולך בתוך השדות שלהם, ותאמין לי, אני אפילו
לא יודע מה הם מגדלים, אבל הריח הזה גורם לי להרגיש כאילו אני
בחלום".
"יש לך ריח בחלומות?", תמה טל.
"אוף, לפעמים הציניות שלך גומרת אותי", אמר ערן, "ת'לא יכול
להיות רציני לרגע, אני מדבר איתך ברצינות, אתה לא מרגיש כאילו
זה זולה אולטימטיבית, שלווה לא נורמלית, סייסטה, נירוונה וכל
זה".
"תשמע, שלווה אפשר להרגיש בכל מקום וכל זמן, זה תלוי רק בך,
אני אישית עשיתי סיבוב בשדות שלהם, ואם הריח משגע אותך סימן
שהיית באחת החלקות של התבלינים, אתמול אמיר הקפיץ אותי לחלקות
שלו ואח"כ המשכתי לחלקות של איזה מושבניק אחר, והוא נתן לי
הסברים על כל הגידולים שלו, למדתי להבדיל בין כל התבלינים של
התה, ואיזה תכונות רפואיות מייחסים לכל תבלין, ואחרי זה הוא
נתן לי עירית וכוסברה, ועלי אורגנו שלמים, אפשר לעשות עם
הדברים האלה בישולים שמערך אספקת המזון הצה"לי אפילו לא חלם
עליהם, אני יכול להרתיח לך תה מהלימונית שהוא הביא לי".
"וואלה, מי זה היה? אולי אני אקפוץ לשם מחר, אתה חושב שתהיה לו
סבלנות אלי, אני מת להבין בתבלינים, אני אחזור הביתה ואעשה
התערבויות עם חברים שלי שאני מזהה תבלינים, תשמע, אני אישית לא
בשלן משהו, אבל צריך להתחיל בקטן, ותבלינים זה הכי קטן שיש,
קודם אני אבין תבלינים ואז אני אעבור לבשרים, מי יודע עם כל
הזמן, אולי אני אמצא גם זמן ללמוד לברמן?"
"אתה רוצה שאני אלמד אותך?"
"אל תגיד לי שגם את זה אתה יודע".
"למדתי, אתה יודע, קוקטיילים, תכונות של כל משקה, הכל".
"מתי איפה?"
"וואלאק, די מזמן, עבדתי בפאב, הייתה שם ברמנית, התחנפתי אליה,
וכל יום, בעיקר בימים החלשים כשהיה לה זמן, היא היתה מלמדת
אותי הכל, הביאה לי חוברות שלה מקורס שהיא עשתה".
"עבודה טובה?"
"אין מה להתלונן".
"אז מה אתה עושה היום?"
"טקסטיל"
"טקסטיל?!"
"כן, יש לי עסק עם שני שותפים, אנחנו סוגרים עסקאות, יצוא,
יבוא, מתפרות, אופנות, בלאגנים".
"במה יש לך תואר?"
"אין, אבל אני לומד, אוניברסיטה פתוחה, עשיתי כמה קורסים,
ועכשיו כשיש לי כסף וזמן אני כנראה אעבור למכללה ואשלים תואר
בהנהלת חשבונות".
"הנהלת חשבונות?!"
"כן, זה טוב לכל הקטע הפיננסי, מקורות השקעה, מימונים, מאזנים,
מיסים, או שאם יתחשק לי ויהיה לי זמן אני אלמד אומנויות".
"אני עשיתי תואר ראשון ושני בכלכלה, אז אני טוחן ת'תחת בבנקאות
ובורסה, אבל עוד מעט הכסף יתחיל לזרום".
"ואללה, גם גדי".
"כן, שמעתי, אבל אל תעשה הכללות, זה לא אומר שעוד 5 שנים אני
אראה כמוהו".
"הוא נראה בסדר".
"לא לזה התכוונתי".
"אהה"
"התכוונתי, לכל הקטע אנטי שלו, תשמע הוא אדם עסוק, מגלגל הרבה
כסף ולא פתוח כמונו, לא כולם יכולים להתנתק ממנעמי העיר ולבוא
לישון על מיטות צרפתיות שבועיים עם מזרונים מצ'וקמקים ומטבח
מסריח, ומקלחת עם פטריות ואוכל צבאי, ומדים ושמירות וחום
מחניק".
"בעיר יותר מחניק", העיר טל.
"אבל אתה גם גר בעיר".
"אז אולי אני צריך לעבור", הציע טל ספק לערן ספק לעצמו.
"לאן?"
"לאיזה מקום כמו זה, אני יודע, רק לא כל כך רחוק, יש מושבים
שנמצאים במרכז, חצי שעה מכל נקודה חשובה בת"א".
"ת'אמת, הלוואי והייתי יכול לעבור לפה, סוף העולם, אין את
הלחות של העיר, הכל מסביב ירוק והשקט הזה פשוט מדהים, אפשר
לשמוע כל עלה שנע ברוח. אבל מה, לא כולם יסכימו איתי. תראה
בנאדם כמו גדי, שבוע פה והא תיכף מתחרפן מרוב שעמום, לפעמים
אני מסתכל לו בעיניים וזה נראה כאילו הוא מרגיש שהוא בכלא, אין
לו פה את החופש של העיר, את מגוון האפשרויות. אז לך תדע, אולי
הוא יחטוף התקף לב בגיל צעיר, אבל הרבה כבר שרדו שנים ארוכות
בדרך החיים הזאת. גם עמי, שהוא מושבניק, לפעמים נראה פה לחוץ,
רוצה הביתה, למשק שלו ולילדים, למה שהוא מכיר מקרוב", בעוד ערן
נואם טל התרומם ממקומו והחל מתבונן סביב, ערן המשיך ללא משים,
"יש אנשים ש'חדש' זה רע להם, שהם מעדיפים לחיות בסביבה שהם
מצאו והתאימו לעצמם באופן אידיאלי, צריך לקבל את זה, תתפלא, גם
לי יש רגעים שמשעמם לי פה, שאני לא נהנה לשבת בחום בחור הזה,
עם נשק, עם מדים, אתה, אתה כמו דג במים כמעט בכל מקום שבו
יניחו אותך, רואים עליך שאתה כזה, ונכון, גם אני רוב הזמן
מרגיש פה סבבה, כי בשבילנו זה גיוון, גיוון הוא עצם החוויה,
הוא מה שמכניס לנו את השוני מהעיר הצפופה שאנחנו רגילים אליה,
ואנחנו יודעים להעריך שקט נפשי, ושנינו יושבים פה ואומרים,
'הלוואי והייתי יכול לפרוש מכל עיסוקיי ולעבור לגור ולחיות
פה', אבל לא נעשה את זה בגלל שישי לנו עיסוקים וכסף לעשות,
ובגלל שברגע שנגור פה אנחנו נתחיל להשתעמם פה ולהתגעגע לעיר,
ולכל האפשרויות הרבות והאופציות המגוונות מכל הבחינות שיש
במקום גדול כמו תל אביב."
טל הניח את קופסת העץ שנחה בפינת הבודקה על שולחן העץ הצמוד
לבודקה, והתיישב מול ערן.
"שש-בש?!"
"אף פעם לא נמאס לך משש בש, הא?!"
"למה שיימאס לי, גם מזל, גם חישובי הסתברויות וגם סוטול".
"נמשיך בטורניר?!"
"יאללה, עד 20".
"כמה זה, 10 - 4 לך?"
כל נקודה 5 שקל?"
שניהם החלו לסדר את הלוח.
"אתה מבין למה אני מתכוון, לא כולם יכולים באמצע החיים
להתיישב ולשחק שש בש על כסף קטן, ולספור עד איסוף משחקים, או
לשבת באמצע שום מקום ולקרוא ספר, אני - סבבה. בבית אין לי זמן
לג'ון גרישם הזה, ופה אני גומר אותו תוך 3 ימים, למרות שהוא לא
משהו, התחלתי כבר 2 ספרים במקביל, ועכשיו אני מלבט באיזה מהם
להמשיך".
שניהם הטילו קובייה והחלו לשחק.
"אתה גם הבאת כמה ספרים, יש לך אולי משהו מעניין בשבילי".
"רומן?!"
"אלא מה?"
"אני יודע, ספר של דקארט".
"דקארט, הפילוסוף?!"
"לא, צייד היערות".
"אז מה, כאילו מסה פילוסופית?"
"כן".
"מעניין?!"
טל לא ענה, רק זרק את הקוביות ושיחק.
"תתרכז במשחק, חבל שתמשיך להפסיד", אמר לערן.
ערן שיחק.
"טוב, אז יש לך גם רומאנים?"
"יש, יש לי כל מיני".
"טוב, אז תביא לי מה שאתה רוצה, וגם את הדקארט הזה, אני אתחיל
לקרוא אותם ונראה איזה מביניהם יהיה מעניין יותר".
"נו שחק, איזה איטי אתה, בחייאת", עם תחילת המשחק ניצת זיק
בעיניו האדישות תמיד של טל, והוא החל לשחרר משפטים בהגייה הרבה
יותר נחרצת ומוטעמת,"עכשיו אני גומר אותך", הוא חי את המשחק
כמו שהוא לא חי שום דבר אחר, שש בש נראה לעתים כדבר היחיד
שיכול לעורר אותו ולהקימו כאריה מרבצו, הוא הפך היפר אקטיבי
משהו, כאילו כל שריריו הדרוכים מצטערים שאין להם שימוש בשש בש
ועל כך פיצו שרירי פיו.
"הנה אני עולה עליך"
"תן לי דאבל 4"
"זהו, אתה סגור".
ערן הופתע כל פעם מחדש מפרץ המשפטים החדים, שזרם מפיו של טל כל
פעם שהם שיחקו שש-בש, עיניו התאבנו ובהו בחוסר אונים בטל
המשועשע ובמשחק האבוד.
"תירגע, זה רק משחק", הוא אמר.
אבל יצר הנצחון של טל היה בעיצומה של התפרצות. בינתיים הוא
הפעיל את הדיסק של הדורס בטייפ של ערן, והמשיך לנצח, מוחו חישב
הסתברויות וטקטיקות בעוד פיו ממלמל יחד עם ג'ים מוריסון וגופו
נע לפי הקצב.

"מאיפה יש לך את כל הכוח הזה לרוץ?", קרא גדי לעבר טל כשהאחרון
דידה על קצות אצבעותיו הרטובות אל מחוץ למקלחת.
"גם אתה לא חסר לך, אתה רצת אפילו יותר ממני, אתה נראה לי
בכושר טוב", החזיר לו טל מחמאה.
"אולי רצתי כמוך, אבל עכשיו אני גמור, כמעט קיבלתי התקף לב".
"אז אולי התאמצת יותר מדי"
"יהיה בסדר, טוב עכשיו תורי להיכנס, אני עוד מסריח מכל מה
שהזעתי בכדורגל הזה"
"עמי, אמרתי לך לבוא איתנו, הם אמרו לי שהם משחקים כל יום שישי
אחה"צ", טל התכוון בדבריו לצעירי המושב שבמסגרת קבלת השבת
האלטרנטיבית הקבועה של המושב, שיחקו כדורגל במגרש האספלט
שבמרכז המושב. מגילאי 15 ועד 40 הלא צעירים במיוחד היו מתחלקים
לקבוצות של 4 או 5 ומשחקים בשיטת המנצח נשאר במשך מספר שעות.
"עזבו, אני לא בגילכם, אפילו אין לי נעלי התעמלות כמו שצריך,
אם כבר להעביר ת'זמן פה שבועיים, אני מעדיף בשינה מאשר
בכדורגל, כדורגל מספיק לי לראות בטלביזיה".
גדי התפשט ונותר כשלגופו תחתוניו בלבד, "זה כבר עסק שלך, אף
אחד לא מכריח אותך, אבל סתם שתידע - ניצחתי".
"רואים, אתה נראה הכי קרוב למאושר שראיתי אותך במשך כל האבט"ש
הזה", סנט בו עמי קלות.
גדי לא התרגש במיוחד, רק חייך חיוך עקום לעבר עמי שהביעה חוסר
רצון מהאמירה הזאת, גדי אף פעם לא ידע לקחת ירידות בקלות, הוא
נכנס לכפכפיו וצעד לעבר המקלחת, הכפכפים השמיעו קולות תקתוק
שטחיים ורמים כל פעם שפגעו ברצפה.
"אתה מנסה להעליב אותי?! מצטער שאני רגיל לחיים קצת יותר
מעניינים באזרחות ושמפריע לי שאני יושב שבועיים בלי להזיז
ת'תחת, אני צריך אקשן, תחרות, משהו שיעסיק אותי פול טיים, לא
הגרבוץ הזה, בטח לא בזמן שיש לי עסקים וכל אפס יכול לשבת פה עם
מחסנית במטאטא, לבהות בציפורים, לספור את החתולים שמסתובבים פה
בין הרגליים ולהעמיד פנים שהוא שומר על משהו שהוא אפילו לא
יודע את השם שלו".
"טוב, אל תיקח את זה כ"כ אישית", קרא עמי בעוד גדי טורק את דלת
המקלחת מאחוריו.
"מה הקטע שלו", הוסיף עמי ספק לעצמו ספק לטל שבדיוק עטה
תחתונים על אזור חלציו.
"אחרי כל הזמן שבילית איתו משמרות עדיין לא שמת לב שהוא לא
יודע לקבל ביקורת ושהוא תחרותי מדי", אמר טל, בעודו מתלבש,
פריט לבוש אחד אחר מישנהו הוא העטה על עצמו מדים בצבע ירוק זית
מזעזע.
"בטח ששמתי לב, רק מאיפה זה בא לו? העירוניים האלה".
"גם אני עירוני".
"האשכנזים האלה".
"אני חצי אשכנזי".
"כן, אבל אתה לא כמוהו, גם ערן לא מתנהג ככה, אל תבין אותי לא
נכון, גם אני לא מרגיש בנופש, וגם לי יש עסק שהקמתי במו ידי,
ובעיות של כסף על הראש לא חסרות לי, אבל השלמתי עם זה ואני לא
בוכה כמוהו, גם ערן שהוא אשכנזי שכל מה שיש לו בראש זה מחשבות
על כסף ובנקאות, גם הוא יודע לעשות אחורה פנה וקצת רילקס, ואני
לא מתכוון מלשון רולקס, הוא אפילו נראה כאילו הוא נהנה פה רוב
הזמן, הוא עוד יהפוך להיות מושבניק".
"לא נראה לי, הוא בטח זיין לך ת'שכל על זה".
"כן, הוא מדבר די הרבה".
"למה אתה לא אוכל, נשאר המון, בישלתי שיספיק לכולם".
"מה עשית שם בדיוק?"
"סתם, הקפצתי את ההודו הצבאי, עשיתי אותו רצועות עם כל מיני
ירקות - פלפלים, בצל, שום, תבלינים, ועשיתי גם סלט כמו
שצריך".
"תאמין לי, אתה יותר טוב מאשתי, נראה לי שהייתי צריך לעשות
משמרות איתך בלילה, היינו עושים על האש כמו שצריך, עם גדי כל
מה שיש לי זה טיפים לבורסה ולטיולים באירופה".
"זה גם משהו".
"אין לי כסף ספייר כדי להמר בבורסה ובמערב אירופה עוד לא יצא
לי להיות, הייתי פעם ביוון".
טל ארז לתוך שקית כמה דיסקים, ספר וקופסת עוגיות לבנה עם סימן
'צ' שחור וגדול מוטבע עליה, עמרם ניגש אל המחבת הגדולה, הושיט
מזלג וטעם מבישוליו של טל.
"הרבה יותר טוב מהשטויות שערן עשה עם ההודו הקודם לפני יומיים,
שאני ימות פה במקום אם אני יודע מה הוא עשה שם, ואיך הוא הצליח
לעשות את זה כ"כ תפל ומגעיל, אתה צריך ללמד אותו קצת".
"הוא ביקש ממני, אבל אין לי סבלנות כל כל, תגיד מה זה הרעשים
מהמקלחת?!"
"עוד פעם גדי מביא ביד", הפטיר עמי שכבר התרגל לרעשים מהמקלחת,
"מעניין אם גם בזה הוא עושה תחרות, בין הידיים שלו".
טל החליט שזה קצת יותר ממה שהוא רוצה לדעת, תלה עליו את רובהו
ופנה ללכת, עמי החליט שהוא לא יתן לזה להרוס לעצמו את התיאבון,
והרעיף מחמאה אחרונה בנוגע לבישול של טל והסתגלותו המהירה
למטבח הצבאי על שלל שעמומיו המגבילים וחסרי הדימיון בקלילות
אופטימית שכזו. טל הנהן לאות תודה ויצא לדרכו.
ערן ישב מחוץ לבודקה.
"מעורר מחשבה הדקארט הזה, חבל רק שעם החום הזה אני לא מצליח
לקרוא יותר משני עמודים רצוף, פשוט לא יאמן, בלילה קר פה ואתה
חייב מעיל, וביום החום הורג אותך, ובעיקר הזבובים האלה שגורמים
לי להרגיש כמו כדור הארץ.
"נשאר קצת אוכל ממה שבישלתי".
"אתה מבין למה כדור הארץ, כי הם כמו לוויינים שלא מפסיקים
להסתובב סביבי".
"משעמם לך?!"
"דווקא לא ממש, ישבו איתי פה כמה ילדים שעה, היה קטעים לדבר
איתם, נראה לי שממש משעמם להם פה, תחשוב, לגדול במשך שנים
באיזה מושב קטן. למרות שאתה נראה כמו אחד שמסוגל לעשות את זה,
אתה באמת מסתדר פה טוב, אפילו יותר ממני, שלא לדבר על גדי".
"לא, האמת היא שהייתי משתעמם מלגור פה, המקום הזה לא טומן
בחובו מספיק אופציות שיחזיקו אותי לאורך זמן, אני צריך לטייל
קצת, לנדוד וללמוד".
"אני לא מבין, הלוואי והייתי יכול לעזוב את כל הלחץ, הכסף
והצביעות של העיר הגדולה בשביל מקום כזה. השלווה והיעדר כל
הגזים המרעילים היו מוסיפים לי עוד שנים רבות".
"אתה מדבר שטויות", העיר לו טל והתיישב לידו בפישוט איברים.
שניהם שתקו למשך כדקה. וחצי.
"אולי אתה צודק, אפילו כוסיות אין פה".
טל המשיך לשתוק.
"חוץ אולי מההיא, החיילת המשוחררת, ראית אותה?"
"אביה"
"מה שתגיד, כשאני ניסיתי לדבר איתה פשוט לא הבנתי מה השם שלה
ולא היה נעים לי לשאול שוב".
טל הכניס מחסנית.
"היא נראית טוב, חבל שהיא לא פה, ירדה לאילת עכשיו ליום שלם,
היא עובדת שם במשהו".
"כן, אני יודע".
"אז אתה מכיר אותה".
"מכיר, מכיר".
"איך היא?"
"תגיד לי אתה"
"הייתי עושה לה טובה, בחור הזה אין עוד חורים כמוה".
"תשמע, למען ההגינות, כדאי שאני אגיד עכשיו שהייתי אצלה אתמול
בערב".
ערן שתק לרגע.
"מתי? רגע, כשישנתי, אני לא מאמין, יא חתיכת כלב מניאק", הוא
טפח על שכמו של טל בחוזקה, "איך עשית את זה, ואתה עוד טוען שלא
היית בא לחיות במקום כזה, אין, יא בן זונה, בפרנציפ עכשיו אני
חושב שאנחנו לא צריכים לדבר איתך עד סוף האבט"ש ממילא יש מי
שתשעשע אותך בלעדינו", ערן הנחית עוד כאפה ידידותית בחוזקה על
כתפו של טל, התרומם במהירות ופנה ללכת, "אתה תשב פה כמה שעות
ותחשוב על מה שעשית טוב טוב, רק שזה לא יגרום לך לעשות מה שגדי
עושה במקלחת".
טל חייך וערן פרץ בצחוק מתגלגל בעודו פורק מחסנית ומדלג
בקלילות לעבר חדר המגורים של הארבעה.

"אני אומר לך, הוא זיין אותה"
אתה ראית את זה?!",  גדי ישב בתוך הבודקה, עין שמאל עצומה,
ימין תקועה בכוונת והנשק זז הלוך חזור מנסה להינעל על זבוב
טורדן.
"תפסיק עם המשחקים האינפנטליים שלך ותקשיב לי", אמר לו ערן
שהגיע להחליפו בשמירה.
"יש לך הקלטה, משהו, קסטת וידאו, אני לא מאמין לכל מילה שטל
יגיד בנוגע לפנטזיות שלו על נערות בנות 20".
"תראה, הוא לא אמר מפורשות".
"ידעתי, אתה כזה זיין שכל, חיסלתי כבר 21 זבובים"
"איך אתה יודע שלא חיסלת חלק מהם פעמיים?" שאל ערן, "או
יותר".
את גדי המשפט הזה ייאש בפתאומיות.
"כוס אמק האבט"ש הזה, המושב הזה, המילואים האלה, מה אני צריך
את השטויות האלה, שימותו כולם, זונות!" הוא צעק.
"מה קרה?!", תמה ערן.
"מה מה קרה, זה לא ברור לך עדיין.
"מי עצבן אותך הפעם?!" שאל ערן ומייד התחרט, הוא הבין את גודל
טעותו במתן אשלייה ממשית מדי לעמיתו שאוזן קשבת ניצבת מולו
ומאפשרת לו פתחון פה שיהפוך מיד לנהר של האשמות כנגד הגורם
התורן שהעז שלא להשתלב בתוכנית האוטופית שגדי יעד לעולם.
"המדינה הזאת, המדינה כולה, צה"ל, למה אני צריך להיות הפראייר
שלהם, למה אותי תקעו לשמור כאן, בשביל מה יש מובטלים, תגיד לי,
בשביל מה המדינה משלמת להם, מה זה האבסורד הזה, שיביאו לכאן את
המובטלים האלה, זה יעלה להם פחות ממה שהם צריכים לשלם לי, ואני
לפחות תורם למשק, יש לי עבודה, אני מזיז דברים, אני לא יושב
ומשחק שש בש כל היום, שיביאו לפה את אלה שממילא משחקים שש בש
כל היום כי הם לא מוצאים עבודה, עאלק לא מוצאים, לא מחפשים,
כולנו יודעים טוב מאוד, אם הם היו רוצים מספיק הם היו מוצאי
עבודה, אבל המדינה הזאת מעודדת בטלנות, הקיבוצניקים
והסוציאליסטים שהשתלטו על ההנהגה עוד מלפני 48', והקימו פה
אוטופיה ליהודים עצלנים, אתה לא צריך להיות ציוני, אתה לא צריך
להזדהות עם מגילת העצמאות, אתה לא צריך לתרום שום דבר לאף אחד,
אתה צריך רק דבר אחד - אמא יהודיה, יש לך אמא יהודיה? אתה
מוזמן לבוא לפה חינם אין כסף, לכסף אנחנו כבר נדאג, ותוך כדי
נלמד אותך לתחמן את המערכת, דבר שיהודים מצטיינים בו, נסדר לך
דמי עבודה, קצבאות ומענקים אם תתרבה יותר, וכך תייצר דורות על
גבי דורות של עצלנים כמוך, מקסימום אם דמי האבטלה לא מספיקים
לך תלך לעבוד בשוק השחור, יש לך מושג כמה כסף המדינה הזאת
מפסידה כשהיא שולחת אותי וגם אותך לאבט"ש במקום מובטלים,
שמקבלים גם ככה כסף חינם, אני אפילו לא רוצה להיכנס לחישובים,
תראה איך המדינה הזאת ירתה לעצמה ברגל בגלל דאגתה לעם היהודי
ולרווחת הפרט, נכון, יש מדינות עם רקע כלכלי שהוא יותר
סוציאליסטי ממדינת ישראל, אבל אלה מדינות עם אבטלה חיכוכית
שבהם לא כל פלוץ מכל מדינה שכנה יכול להגר אליה רק בגלל הידיעה
שפה המדינה תדאג לו יותר מאשר בארץ המקור שלו, וזה בלי ליהכנס
לפרטים ספציפיים ולהאשים ציבורים שלמים של עולים ממדינות שונות
ומשונות, אני לא רוצה להישמע גזעני אבל אין לי ברירה, שפעם אחת
יבדקו מה אחוז הזקנים בקרב העליה מרוסיה לעומת האחוז ההגיוני
שלהם, זקנים חסרי תועלת שבאו לגסוס פה במערכת בריאות ואקלים
טובים יותר, שיבדקו מה אחוז הלא יהודים בקר העולים מברה"מ
ומאתיופיה שתפסו עלינו טרמפ בגלל התנאי המחורבנים, שיבדקו איפה
כל האינטלקטואלים מהעליה הרוסית שלקחו סל קליטה והגרו לארה"ב,
כי האמריקאים קבלו רק את אלה מביניהם שתורמים, שיבדקו איפה
האינטלקטואלים מהקהילות המרוקאיות, שהעדיפו להגר לצרפת, ושלחו
אלינו את אחיהם הנחשלים המכונים 'עמך', ואותנו משאירים עם
הבררה, הבררה שבשבילה אני צריך לטחון עבודה, ולשלם מס הכנסה
כמו שמשלמים רק במדינות סקנדינביה, כאילו איכות החיים שהמדינה
מקנה לי נמצאת באותה קטגוריה עם ביורן בורג, אז לא מספיק
שמדינת ישראל מוציאה כ"כ הרבה על תקציב הבטחון בגלל כל הערבים
מסביב, אז אני צריך גם לממן את דמי האבטלה של איזה בטלן,
שעכשיו היה צריך לשבת כאן, בכיסא שלי, עם הנשק שלי, לשים בו את
המחסנית שלי, לשבת ולגרבץ כאן במקומי, כדי שאני אוכל ללכת
לעבוד ולשלם לו, אתה לא חושב?"
"אי אפשר לשוחח איתך לפעמים סתם על הא ועל דא?", שאל ערן כשהוא
בוהה בגדי שהתנשף מגודל המאמץ המילולי.
"טוב, אז הוא זיין אותה?!"
שניהם ישבו לשתות קפה שחור, למרות שערן חשב שקפאין זה הדבר
האחרון שגדי צריך עכשיו, כמו כמעט תמיד, בכל זאת גדי הצליח
לשתוק למשך חמש דקות כמעט ולבהות בנופים החוליים וההרריים
סביבו.
"לפחות לפעמים נראה כאילו לא כ"כ מכוער פה", הוא אמר ולגם,
אחרת ממש לא הייתי מבין על מה אני שומר.
ערן הופתע קמעה מטפטף האנושיות הזה בקולו של גדי אבל העדיף שלא
להעיר לו על כך כדי לו לעורר את תרדמת זעמו של גדי כנגדו, וכדי
לא לגרום לגדי לסגת מהמשפט האחרון.

חשכת השעמום שרתה והקיפה את כל כולה של עמדת השמירה, חוסר המעש
לא הרדים את ערן אלא להיפך, כמויות הקופאין שהצטברו בדמו לאורך
כל המשמרת הפכו את שריריו לדרוכים לקראת השום דבר, ואת מוחו
קודח בנסיונות סרק להפיג את חוסר המעש ולהימנע מכליון מחשבתי.
"ארץ?", הוא שאל.
"מה אנחנו משחקים ארץ עיר", תמה טל ושאף מן הנרגילה.
"לא, מה הארץ האהובה עליך, כדי להימנע מויכוחים אידאולוגיים
מתישים מדי, אז לא כולל ישראל".
"נו טוב", טל נכנע לשידוליו המתמשכים של ערן והסכין להשתתף
במשחק, אע"פ שהוא הצהיר 3 פעמים ב- 7  הדקות החולפות שזה משחק
טפשי, חסר טעם, אינפנטילי ושאינו אומר דבר ואינו מלמד שום
מיומנות, בניגוד לשש בש כמובן.
"אוסטרליה"
"אני חושב שהודו, אם הייתי צריך לבחור עיר הייתי בוחר את
לונדון, אבל שאר אנגליה מכוערת ומשעממת מאוד"
"היית בהרבה חלקים של הודו?"
"לא", ענה ערן אחרי שהפך בסוגיה זאת במוחו במשך 40 שניות.
"צבע?"
"צבע?!"
"כן, מה הצבע האהוב עליך?"
"אפור"
"אפור?! בחיים לא שמעתי מישהו שזה הצבע האהוב עליו, זה הצבע
הכי משעמם וחסר אופי בעולם".
"תלוי איך תסתכל עליו, אני רואה אותו בתור צבע שיש לו שני סוגי
אופי שונים לחלוטין שמתנגשים"
"זה ממש אדיוטי".
"למה?"
"למה?!", תמה ערן בקול והשתתק, מנסה להסביר לעצמו למה זה
אדיוטי, אבל הטיעון היחיד שעלה במוחו היה שטל במשך האבט"ש לבש
בגדים בכל הצבעים בעולם מלבד אפור, והוא החליט לגנוז טיעון זה
מבעוד מועד, משנואש לבסוף אמר, "מה זה משנה, אני הכי אוהב
אדום".
"סוציאליסט", קרא טל ספק בבדיחות הדעת וספק ברצינות תהומית
שבטאה בוז קל.
"הי, אני לא סוציאליסט, אני סתם אוהד הפועל תל אביב שחושב
שאדום הוא צבע מסעיר ועז".
"אז?"
"אז אל תקרא לי סוציאליסט".
"לא, לא נראית לי סוציאליסט ממילא", הסביר לו טל.
"משמע אתה רואה בי קפיטליסט?", קרא ערן ונימה של זעם השתרבבה
לקולו, "ליברל קפיטליסט שמנצל את המעמדות הנמוכים והפועלים
האפורים כל עוד זה נוח לו ולחשבון הבנק שלו, אחד שהולך ללמוד
כלכלה כי הוא רוצה להיות טוב ומתחכם יותר מכולם כדי להקדים
בצעד אחד של ניצול ורמייה את חבריו הקפיטליסטים הפחות טובים
והיותר צפויים שבמקום אדום מעדיפים כחול, צהוב או שמא זהב?"
"אמרתי לך שזה משחק מטומטם", אמר טל, "למרות שלפי התגובות
המופרזות שלך לכל אמירה צינית שלי, אני עוד עלול להשתכנע בקרוב
שהוא מאוד משעשע".
"אני מצטער", ערן לא ידע מה לפת בו מבפנים והפך אותו לכלכלן
יורק אש וגופרית בשירות מעמד הפועלים לרגע קט, "איך אומרים,
היתה לי תגובה מוגזמת, סרט?", הוא הוסיף כאילו חוסלה לה התקרית
לעד.
"רומן על אמת?!", ענה טל לאחר דקה של מחשבה, "אני לא יודע, יש
כ"כ הרבה, את חלקם כבר ראיתי כמה פעמים אז אולי נמאס לי, ואת
רומן על אמת ראיתי רק פעמיים, אוף איזה משחק מטומטם, איך אפשר
לבחור סרט אחד, מה אתה בוחר?"
"בתור ילד תמיד הכי אהבתי את מלחמת הכוכבים, אבל בתור מבוגר,
כמו שאני לפעמים, אני בוחר את רשימת שינדלר".
"אתה רואה, אפילו אתה בחרת יותר מאחד".
"שיר?", הקשה ערן.
"די, אני נשבר", קרא טל בייאוש תהומי, "אין סיכוי בעולם שאני
אוכל לענות על השאלה הזאת".
שניהם שתקו.
"אתה צודק", אמר ערן לבסוף וקטע את דממת הליל, "זאת באמת שאלה
שאי אפשר לענות עליה".
"אז למה שאלת, אם שאלת אותי, בטח יש לך תשובה, אז אולי תהיה
גבר ותענה".
ערן היסס לשנייה, "OK, אם הייתי צריך לבחור לפני מה שאמרת
הייתי בוחר את נובמבר ריין, אם הייתי צריך לבחור באמצע מה
שאמרת הייתי בוחר את MY WAY אבל עכשיו אני כבר לא בטוח".
"אז עכשיו אולי תשאל שאלות קצת פחות מעצבנות", הציע לו טל.
"OK , יש לי שאלה, שיער?"
"מה?"
"שיער"
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון, איך אתה מעדיף את הנקבות שלך, עם איזה צבע
שיער?"
"אני אוהב אותן עם שיער שחור ועיניים כחולות", ענה טל כמעט
מבלי להתלבט.
"באמת, לא בלונדיניות?!"
"הרגע אמרתי"
"טוב, אני מעדיף בלונדיניות".
"בלונדיניות משעממות אותי במראה, אבל עזוב, בוא לא נעשה
הכללות, יש גם בלונדיניות יפות".
"בסדר, למרות שלי זה נשמע מוזר הבחירה שלך", פניו של ערן העידו
שהוא אכן היה מופתע מהתשובה לה זכה, או שפשוט הוא ניסה לדמיין
מישהי עם שיער שחור ועיניים כחולות, "יש לי עוד שאלה, איפה
עדיף, במיטה או במקום אחר?"
טל התלבט לרגע, "גם וגם", הוא ענה בלאקוניות.
"אתה יודע מה, אני אפשט את השאלה, במקום מוכר או במקום חדש
וזר?"
"גם וגם", ענה טל ללא היסוס, "אתה לא מסכים איתי?! זה לא טוב
להגביל את עצמך בתחום הסקס".
ערן חשב לרגע ובסוף חיוך של הארה התפשט על פניו, " אני חושב
שאתה צודק, כי אני על השאלה הראשונה הייתי עונה במיטה ועל
השנייה עונה במקום זר".
"זה לא בהכרח מוכיח את צדקתי, אבל לא נורא, הדרך לגן עדן רצופה
באי הבנות טפשיות".
ערן הגה לשנייה בפתגם מוכר שהושלך לחלל עמדת השמירה והחליט
שהוא צריך לכתוב אותו באחד מתאיו האפורים ולחשוב עליו בזמן
אחר.
"יש לי עוד שאלה, מה הדבר שהכי מפחיד אותך?"
לרגע נדמה היה כאילו כל המושב השתתק, החקלאים חדלו מלנחור,
התנים חדלו מלילל, היתושים חדלו מלזמזם, מנועי החממות פסקו
מעבודתם לרגע, כמו גם כל המקררים, והצרצרים לקחו הפסקה משריקות
החיזור שלה.
טל היה הראשון לענות.
"זקנה".
,זקנה", מלמל ערן תוך כדי שהוא הוגה בתשובה, ""תשובה נאה, נאה
ביותר, אף שאני נאלץ לא להסכים, אני אישית רואה בזקנה הרבה
דברים טובים, לעתים אנחנו אפילו מייחלים לה, לשקט, לחיסול
הדאגות, לפנסיה, לשלווה, לחופש ולשחרור ממחויבויות שכבלו אותנו
כל החיים".
טל לא חשב אפילו שהנאום הקצרצר הזה היה שווה תשובה אבל החיוך
המהורהר שניבט מפניו של ערן הוא לא יכול היה להתאפק ובקרא בקול
יציב ושקט, "אדיוט, הדבר היחיד שנראה לי עכשיו יותר מפחיד
מזקנה הוא אנשים שמייחלים לזקנה, לשיגרון, לקיבוע, למגבלות
הגופניות, לבריחה מאחריות ולבסוף - לחידלון".
"אל תיקח את זה כ"כ קשה", צעק ערן.
טל שאף מהנרגילה שוב.
"למה, מה מפחיד אותך יותר מזקנה?"
"הבינוניות", ענה ערן מייד, אין דבר שיותר מפחיד אותי מאשר
לחשוב שכל מה שאני עושה נעשה כבר, שכל מה שאני חושב אנשים
אחרים חשבו כבר והם הקדימו אותי, ואחרים יבואו אחרי, ואני תקוע
באמצע, שאף פעם אף אחד מאיתנו לא יהיה 'הכי' בתחום, מספר אחד,
כמו שנאמר ברחוב סומסום, 'האמצעי', פרווה, לא לכאן ולא לכאן,
לכוד באמצע כשחצי עולם מצד אחד, וחצי עולם נמצא מצד שני, אין
דבר שיעליב אותי יותר מאשר שמישהו יקרא לי 'משעמם' או 'חסר
אופי', מפני שזוהי בינוניות, הייתי מעדיף שיקראו לי 'מוזר',
'מופרע', 'גאון', אפילו 'אדיוט', אבל שיהיה לי תוכן, שאם אי
פעם יכתב עלי סיפור אני אזכה להיות הדמות הראשית, שאהיה דמות
עגולה, עם לבטים ורבדים ושיחולו בי שינויים לאורך הסיפור
ושידרשו אלפי מנתחים, סטודנטים ומורים כדי לנתח את מחשבותיי
ומעשי, ושכל אחד מהם יגיע למסקנה אחרת, לפחות במעט מקודמיו,
ולא שאהיה דמות פלקטית, ניצב בסרט, מישהו שיש לו תפקיד של שורה
או שתיים, ושתפקידו היחיד הוא לשפוך אור על דמות אחרת או
להסביר את הרקע לסיפור, למשים, לדמויות, לאוירה, לרקע התקופתי,
כי אז עדיף היה אילו לא הייתי קיים כלל וכלל, כן זה עדיף מאשר
להיות, אך להיות חסר משמעות, אחד מני מליארד, אין יותר מפחיד
מזה, בקהל של מליארד אובד הפרצוף של הפרט, והוא הופך להיות
נקודה קטנה, כמו תא אחד בתוך גוף אדם שלם, כמו נמלה אחת בקן
ענק, שלא יכולה להתרבות אלא רק לאסוף אוכל לחורף שהיא עצמה לא
תזכה לראות, אני חושב שבגלל זה לעולם לא אעז ליסוע לסין, זה
מאוד מפחיד אותי, מליארד, יותר אפילו, אנשים והם כולם חלק
מקולקטיב שמנסה לנטרל את האופי שלהם והשאיפות העצמיות שלהם, אם
אני אפגוש אנשים שכאלה, מן הסתם איאלץ להניח שהם קיימים, גם אם
במספרים פחותים, בארצות אחרות, ומכאן שלעולם לא אוכל להוכיח
שגם אני, קיים סיכוי שאני בינוני, ואם לא אני אז לפחות אחד
מחברי, או אחד מהשכנים, כן, באמת קיים סיכוי סביר שהשכן שלי
מלמטה הוא בינוני, ואין ספק שבקרוב מאוד הוא גם יהיה זקן, אם
זה מעניין אותך, אבל הדבר הכי מפחיד הוא, שבמידה מסוימת כל אדם
שאסתכל עליו הוא בינוני, הרבש"צ הזה שיש עוד עשרות רבש"צים
כמוהו ואלפי חקלאים כמוהו, ומאות אנשים שנוסעים באותו סוג רכב
כמוהו, ומליוני אנשים שנשואים לאישה שבמובנים רבים תדמה לאשתו,
ועמי, עמי הוא הרי שיא הבינוניות, שתקן, מקבל עליו בקלות כל מה
שתנחית עליו, בין אם זה הודעות טובות או פקודות קשות, כל עוד
יהיו אלא אמירות לקוניות וחד משמעיות, והרי מה כל רצונו -
לחזור הביתה, למשק הבינוני שלו, לאשתו הבינונית, לילדיו
הבינוניים, לצרות הבינוניות שלו במושב הבינוני שלו, אפילו גדי,
בתור אחד שנמצא בביזנס התל אביבי אני אומר לך, בתל אביב, שלא
לדבר על ערים גדולות אחרות, אפשר למצוא עוד אלפי גדים, מקטרים,
אלימים מילולית, לחוצים, מלחיצים, רודפים אחרי כסף קל,
נהנתניים, בכיינים, בדיוק כמוהו, יש להם אותן עניבות, אותה
חליפה, אותו רכב יפני בצבע כסף מטאלי, אותו פלאפון חדשני, שהם
יחליפו באחד חדש יותר עוד חצי שנה. אותה דירת פנטהאוז יקרה
מדי, אותם הורים פולנים ומפנקים שעזרו לו בתחילת הדרך, הם
מפלרטטים עם אותן נקבות באותן המסעדות ומביעים אותו עניין
מזוייף באותם סרטים אירופאיים שהם לא מבינים, ושותים את הקפה
ההפוך שלהם בדיוק אותו הדבר, חוץ מכשהם מתחילים עוד דיאטה
שתיכשל ועוברים לסוכרזית, והם יוצאים לחופשות באותם מקומות
ביוון, באלפים או בניו יורק וחוזרים עם אותן מתנות בדיוק, והכי
מצחיק - הם גם כולם סוגרים את אותן עסקאות אחד עם השני ולהיפך
ומרכלים תוך כדי על אנשים שדומים להם בכל מבלי לשים לב, רק בתת
מודע מתעורר בהם לפעמים איזשהו צורך להבדיל בינם לבין אלה
שעומדים מולם ועובדים במשרדון ליד, אז הם ממציאים איזה הבדל
קטן, איזה מנה מסוימת במסעדת סושי שאחד מהם אוהב והשני לא, או
שיש להם אפטר שייב שונה, או שהם לא השקיעו באותה האופציה באותה
הבורסה באותו התאריך או משהו כזה, וזה מספיק להם כדי להצדיק את
הקיום שלהם. כאילו אחד מהם היה נופל עכשיו, הרגע, במקום וחוטף
התקף לב קטלני, היה הדבר משפיע על ספרי ההיסטוריה שיכתבו
בעתיד, אפילו פסיק מסכן בפסקה החמישית בתת הפרק השנים עשר
שבחלק השלישי של הכרך העשרים ושלושה של סיכום פעילות הבורסה
התל אביבית בשנת 1999 לא היה משתנה".
טל פיהק והציע את פיית הנרגילה לערן המאדים.

טל פסע בצעדים מהירים אל מעבר למפתן הדלת, קיפץ לו בזריזות מעל
2 החתולים והכלב שקיוו לשווא לשאריות מאספקת המזון הצבאית
שיוגשו להם כארוחת בוקר. היה זה מפתיע למדי לראות אותו מקפץ
כך, מפני שלרוב הספיקה צפייה של 2 דקות בתנועות גופו הארוך
והצר כדי לאתר מגושמות מסוימת ברגליו שנראו לעתים כאילו הן
התקשו להתחמק מסיבוכים אחת סביב השניה, אלא שהשעון הראה כבר
12:17 והוא נזכר שכבר אתמול כשהגיע להחליף את ערן באיחור של 10
דקות בלבד, הוא גילה את ערן עצבני מהרגיל נועץ בו מבט שהיה
שמור לפניו של גדי שהוציאו אותו לפועל לעבר כל כלב שהעז ברוב
חוצפתו להתקרב אליו במבט של תחינה אחר פיסת מזון שלא נעשה בה
שימוש. אמת, לאחר שטל ירד משמירה לא נראה כל זכר לאותו מבט
זועם שנראה למספר שניות  כאילו הוא בולם התפוצצות של כעס,
ובמשמרת הלילה שלהם התנהלו העניינים כרגיל כשערן מרבה לדון
בנושאי השיחה שנראו כאילו לא יחדלו מלשעממו לעולם, כמו דיונים
ערטילאיים במצב המוניטרי לכאורה של כל אחד מחקלאי הישוב או
השוואות חסרות כל בסיס של מידע ממקור ראשון על ההבדל בין מערכת
החינוך של מושבי הפריפריות לבתי הספר המובחרים כביכול של אזור
חיוג 03, אך עם כל זאת טל חש רחמים כלשהם כלפי ערן שנראה שמעט
פחות משבועיים בחור הפורח הזה הבהירו לו כמעט סופית שהרעיון של
מעבר לצרכי התגוררות קבועה במושב שמנותק מהציוויליזציה התל
אביבית הלחוצה לא ייושם בעתיד הקרוב או הרחוק וסביר מאוד להניח
שגם לא בגלגולו הבא.
טל העיר בליבו פנימה הערת משמעת חמורה לשעון הביולוגי שלו
שאכזב אותו והעיר אותו רק 10 דקות אחרי שהוא אמור היה להתחיל
במשמרת הצהריים האחרונה שלו, פחות מ- 24 שעות לפני שיוחלפו,
יזדכו על הציוד, וישלחו לביתם יום אחד לפני יום הזכרון לחללי
צה"ל.
יחסית לאדם מגושם ובעל תנועות רגליים ארוכות אך איטיות,
שהתעורר לפני 7 דקות ומחצה בדיוק, וקורי השינה עודם מתוחים שתי
וערב אל תוך לובנה של העין, שמדיו הונחו עליו במהירות ורישול
שעלה אף על הרישול הטבעי בו הם נטו לעטותו, ששיער ראשו מזדקר
לכל עבר בפיזור משעשע שכאילו קורא בקול כנגד הפרדתו המהירה מדי
מהכר שנח תחתיו עד לפני זמן לא רב, ושנשקו מטלטל ברעשי קרקוש
וצלצול כל אימת שהמתכת שבו פוגעת באבזם החגורה הצבאית שהחזיקה
את מכנסיו, טל התקדם במהירות מפתיעה ביעילותה. כל זאת עד לאמצע
הדרך ולעמדת השמירה, או אז נעצר טל כמי שקפאו שד, הזדקף, ושלח
מבט מקיף סביבו, על עמודי התאורה שסביבו היו תלויים פועלים
תאילנדיים. היתה זו אחת הפעולות היחידות שעדיין לא הזדמן לטל
לחזות בם מבוצעות ע"י תאילנדיים, שכן בשבועיים פחות יום בהם
בילה בשמירות הוא הספיק להבין שהם מבצעים כל עבודה שמושב מלבד
מספר עבודות שקשורות בכתיבה בעברית, ניהול או אמנות לשמה (כפי
שניסה לטעון מקומי בודד באידיאולוגיה ורגשותיו באנלוגיה שערך
בין גידוליו החקלאיים ליצירות מופת מתקופת הרנסאנס). חלפו מספר
שניות עד שמוחו של טל קלט את המחזה שנפרס מול שתי עיניו.
התאילנדיים המטפסים שנעמדו בקצות הסולמות עסקו בהתקנת דגלי
הלאום של מדינת ישראל לתרני התאורה שנפרסו לאורך המושב  לקראת
יום העצמאות הממשמש ובא. האירוניה שבמחזה העבודה הפטריוטית בה
היתה לטל זכות לחזות גרמה לו לחייך  חיוך פנימי נרחב שהיה גורם
לדדו בן גוריון לעמוד על ראשו בקברו. הוא הביט לאורך השדרה
שבכניסה למושב, שחציה כבר כוסה בדגלי הכחול-לבן למשך מספר
שניות, שוכח לחלוטין מאין הגיע ולאן הוא הולך, כשלפתע שמע קול
נפץ עז ניתז זה מקרוב וחודר אל אוזניו בחדות.
יריה.
הוא נעץ מבט מהיר סביב ולא זיהה מקור ירי.
יריה נוספת.
עכשיו הוא קלט שהיריה מגיעה מכיוון הבודקה וכל גמלוניותו שבה
אליו באחת. גורגרתו הבלטה, ראשו סב לאחור בזוית בלתי אפשרית
כלפי מעלה נשימותיו הפכו מיד לשטוחות וקולניות, לסתו נעה
לרוחב, והוא החל לרוץ לעבר שער הישוב, כשנשקו מטולטל ברעשי
קרקוש רמים.
"ערן, ערן", צעקותיו נשמעו כמו נהמותיה של חיית בר צרודה מדי.
הוא חצה את שארית הדרך עד לעמדת השמירה במהירות שהיתה מפתיעה
כל מתבונן בסגנון הריצה המתנפנף והמאומץ מדי שלו, אף שלמעשה
תמיד כיסה על מהירות רגליים ברגעי הצורך.
ירייה שלישית.
טל הגיע לעמדה רק כדי למצוא שם את ערן הבודד.
"על מה אתה יורה, איפה, מי זה, לאן יורים?" הוא קרא.
"אל תזוז", ערן דיבר, אבל טל לא היה משוכנע שהדברים כוונו
אליו, "הנה אני תופס אותך, לא תתחמק", הוא השעין את הכת בשקע
הכתף. עצם עין אחת ומיקד את השנייה על הכוונות, "אתה גמור",
הוא לחש ללא תנועת שפתיים, נזהר שלא להפריע לכיוון, וירה.
יריה נוספת.
הרובה היה  מכוון כלפי מטה.
"מה אתה עושה, יהיו ריקושטים, השתגעת", קרא טל ונסוג מספר
צעדים אחורנית באינסטינקט.
"חיסלתי אותו טל, הוא מת. זה הרביעי, הם לא יודעים מאיפה זה בא
להם, חשבתם שאתם יותר מהירים מקליע, לא ולא, שום זבוב הוא לא
סופרמן, אתם לא תתחמקו, טפשים, את כולכם אני אחסל", הוא אגרף
יד אחת, הניף את רובהו בשנייה כלוחם מחתרת שחזר מנצח מיום נוסף
של לוחמת גרילה, ונאם בשלהוב יצרים.
טל שנחשב ע"י מרבית מכריו כאדם שאחת מתכונותיו הבולטות לטובה
היתה שבמצבי לחץ, ברגעי האמת, הוא ידע להתעשת במהירות מפתיעה
ולהסתגל למצבים מפתיעים בזריזות פיזית, ואף חשוב מכך, זריזות
נפשית שלא תשוערנה, עמד שם עוד רגע קט, מתבונן כאילו מוחו מסרב
להבין את הברור מאליו, את המחזה מולו, ולהשיב על השאלה 'מי נגד
מי?'.
"אז אתם לא נכנעים, אה?! אל דאגה, בדיוק לזה ציפיתי, לכן הגעתי
לכאן עם חמש מחסניות מ-ל-אות, ובמקרה הצורך אקח מחסניות מעמיתי
לנשק שעומד פה לצידי, נראה את הריבוי הטבעי שלכם מתמודד עם זה,
אני אעשה נפלאות לתוחלת החיים הממוצעת והעלובה ממילא שלכם.
"זה האחרון", קרא לעברו טל שהתעשת לרגע, "האחרון, שמעת, אז
תכוון טוב, אח"כ אני פורק אותך", הוא קרא בעוד הוא מבחין
ברבש"צ מתקרב מצד אחד ובעמי וגדי רצים בכפכפים מהמגורים
מהכיוון הנגדי.
"מי בתור, מי?" קרא ערן, "אתה, אתה מתעסק איתי, תראה מה זה!",
ערן החל לכוון ולהתכונן, טל שוב פסע מספר צעדים לאחור, מרחוק
הוא שמע כבר את קריאותיהם של האנשים סביב מבקשים הסברים, ספק
ממנו, ספק מערן, ספק מעצמם, ספק מהעולם כולו.
"חסל אותו", לחש טל.
ערן לא ענה הוא רק חייך וירה יריה חמישית. אח"כ הוא השליך את
הנשק בתנועת ביטול. טל נכנס לעמד השמירה מיד, אחז את הנשק ביד
אחת, נצר אותו באגודלו, ואת ידו השנייה הניח לרוחב כתפיו של
ערן, "בוא נצא, בוא"
"חיסלתי אותו?!", ערן הפנה מבט אחרון לאחור אל תוך הביתן בעוד
טל מלווה אותו.
"זיינת לו את הצורה, הראית להם מה זה, לכולם".