הגשם שטף את כל הרחובות, את כל העיר, העננים השחורים נמשכו
הרחק לכל רוחות השמיים, ומנוס לא נראה באופק.
גדי בן אלישע תמיד שנא מטריות, אבל הוא היה נותן הרבה כדי
שתהיה לו אחת ביד. כשהוא יצא מהבית החלו הטיפות הראשונות. זה
היה לפני חמש דקות, אולי עשר. הוא שם לב, שכשהמים מגיעים
לגופיה ולתחתונים, קשה לעקוב אחרי הזמן.
גדי ניסה להזכר לרגע באותה שנייה, כשהוא הציץ מבעד לחלון, ממש
לפני שפסע לעבר הרחוב. הוא נזכר בקצת כחול. טיפות המים, שחדרו
לכל מקום בגופו, מלאו גם את עיניו, לכן הוא כבר לא היה כ"כ
בטוח מה זה בכלל כחול. מסביבו נעו כל הצבעים בסקאלה מלבן
מלוכלך עד לאפור מדכא.
כחול?
הכל היה בהיר יותר באותו מראה רחוק. השמיים שוב עבדו עליו. אם
הוא לא היה רגיל לזה כל חייו, הוא היה חושד, שיש כאן מזימה על
טבעית, שכוללת בתוכה כוחות טבע אדירים וגלובאליים, ששמו לעצמם
למטרה לעבוד עליו. כל כוחות הטבע בעולם הזה, אלה שמגיעים
מגרעין כדור הארץ, וממשיכים דרך הליבה והקרום, משברים הרים,
ופורצים אל על, מקיפים את הימים והיבשות, את האוויר, את החנקן,
את החמצן, את ה- 2CO, וממשיכים עד למעטפת האוזון והלאה לכל
מערכת השמש לפחות. אולי היו אלה הכוחות ההפוכים, שהגיעו ממערכת
השמש, ועשו מסלול הפוך עד לליבתו. סביר להניח, שהיו אלה כולם
גם יחד. מפה ומשם, מכל כנפות תבל. כל הכוחות האלה התאחדו, וכל
זאת כדי  לבלבל, לשגע, להטעות בכוונה או בלי, לרמות, לעבוד על,
להטריף, לעצבן ללא גבולות ולבאס את גדי בן אלישע.
בד"כ הוא היה רגיל לזה. הוא ידע, שאין דרך אחרת. לפני כמה שנים
הוא ניסה לשחק איתם. הפוך על הפוך. נניח לדוגמא, שהיה מתעורר
בבוקר כמו היום, בתחילת החורף, שולח מבט החוצה, רואה שמיים
כחולים וחושב לעצמו - "היום יהיה יום יפה". מכאן שירד גשם
זלעפות. לכן הוא היה לוקח עימו מטריה.
לצערו, זה אף פעם לא עבד. העולם היה חכם יותר. כאילו כל כוחות
הטבע, כל החומר והרוח ביקום התכנסו להם יחדיו וטכסו עצה. אם
המטריה היתה ארוכה, היא היתה נכנסת בכל הדברים בדרך, ובד"כ בו
עצמו, מסתבכת בין רגליו, נופלת, מתגלגלת ומסתבכת. אם היא היתה
קטנה היא היתה אובדת, במיוחד אם היא היתה לא שלו, אלא מטריה
שהוא שאל. ואז אחרי שהיא אבדה לו, מובן שאז התחיל הגשם. אם כבר
ירד גשם אז היא נשברה, עפה לו מהיד או נתקעה. פעם אחת הוא פתח
אותה כשטפטף, אז הפסיק הגשם, השמש יצאה, ואז היא החליטה לא
להסגר, והוא כמו מטומטם הלך ברחוב שטוף שמש עם מטרייה פתוחה
בידו. פעם רדפו אחריו כמה נערים פרועים, והציקו לו, בגלל שהיא
היתה ורודה עם לבבות.
כן, הוא ידע, שהקטע הדמיוני על כוחות העולם נגדו היה רק
מטאפורה, שהוא היה מפתח בזמנים קשים. הבעייה היתה, שהיו יותר
מדי זמנים קשים. פשוט מפני שהוא לא הבין. לא הסתדר. לא הצליח.
לא רק עם כוחות הטבע, הוא גם לא הבין אנשים, ביחוד לא את אותו
אדיוט מושלם, שהמציא את המטריה.
לפעמים הוא חשב, שהוא סתם בודד. בודד, בגלל זה הוא מצא את עצמו
הולך בגשם, לא היה מי שיסיע אותו למשרד. הוא היה בודד במשרד,
בודד ברחוב, בודד בסופרמרקט, בודד אצל הספר, בודד אצל ההורים,
בודד בכל מקום בכל זמן. בגילו, כנראה שהוא כבר התייאש, וגם
ניסה פחות, כיוון שזה כבר היה סטנדרטי. הוא לא תקשר, לא שידר
על אותו גל, חוסר קומנקטיביות או משהו כזה. פשוט שונה. כלומר,
למה לטרוח?! הוא כבר הכיר מספיק בשביל לדעת שזה לא עובד.
הוא הרים יד בתקווה לתפוס טרמפ. הוא ידע שזה לא עובד. הוא היה
רטוב מדי, מכדי שנהג המיצ'ובישי באמת יסכים להכניס דבר כזה
למושב הקדמי. את האוטובוס הוא כבר הפסיד, וכל שנותר לו היה
לזנק הצידה, מפני מי השלולית, ששלוותם הופרה ע"י הצמיג
הרדיאלי, שהיה חלק בלתי נפרד מהמיצ'ובישי, ששלח אותם במטף מהיר
לעבר המדרכה. גדי נמלט ונחת בבוץ שלצידי המדרכה.
הוא לא קילל.
לא התמרמר.
והמשיך ללכת.
הוא לא הכיר את העולם, אבל למד להכיר מעט מדרכי העולם כנגדו.
מספיק כדי להעדיף טיפת בוץ על הסוליות מאשר מטף מים על כל
רגליו. וכך המשיך לצעוד במעלה הרחוב, בתקווה שהרהוריו יסיחו את
דעתו מהקור, שהחל לחדור את עורו ולהקיף את עצמותיו.
אותם הרהורים חסרי מסקנה, שעברו במוחו כבר 20,000 פעם. זה לא
שהעולם נגדו, העולם פשוט לא איתו. הגשם פסק לאיטו. עד האוטובוס
הבא ברחוב יעבור זמן רב. גדי חישב זמנים כדקה מתחת לגג תחנת
האוטובוס, וכשראה, שהגשם הפך לטפטוף חסר משמעות, החליט לפסוע
לתחנה המקבילה בה עוברים מספר קווים, וכך להמנע מהאיחור הצפוי.
הוא החל לצעוד שוב במהירות, אם כי בצעדים כבדים ומסתבכים.
וכמעט הופתע מהעובדה, שהגשם לא חזר במשנה תוקף. למתבונן מהצד
לא היתה דרך לשים אצבע מדוייקת, אבל ההליכה שלו היתה מוזרה.
היא תמיד היתה ככה. כאילו הוא למד ללכת אחרת בגיל 10 חודשים.
כאילו עשו בו נסיונות מוזרים באותו גיל, שבו תינוק נעמד על
גפיו האחוריות, צועד, נופל וחוזר חלילה. הצעדים שלו היו תמיד
גדולים, רגליו היו מתנפנפות קמעה, הלוך חזור במעין קימור מוזר,
שאם עוברי אורח היו טורחים להתעמק בו, הם היו מתפלאים, כיצד
אותו איש מוזר אינו מועד על כל צעד ומשתטח ארצה, כשרגל שמאל
מסתובבת ונכרחת סביב מקבילתה מימין, כאילו השתיים יצאו מסרט
מצוייר, או מערכון של מונטי פייתון. אם זה לא מספיק, על כל צעד
היה גופו של גדי מתעוות במידה שווה כאילו כל איבר פנימי בו
מנסה לפרוץ לכיוון הפוך. ידיו היו מתרוממות באלכסונים מוזרים,
וראשו היה מוטה קדימה, אחורה, הלוך וחזור כמו תרנגול, שמכשיר
ניווט ארכאי הושתל בין עיניו. במקרים מעטים יצא לאותם עוברי
אורח לראות את גדי רץ. הוא לא היה רץ הרבה, למרות שתכופות ראה
את האוטובוס שלו עומד בתחנה הקרובה, מהסיבה הפשוטה, שהוא ידע,
שלא משנה באיזו מהירות ירוץ, האוטובוס יצא מהתחנה שנייה לפני
שהוא יגיע. למזלם, היו אלה מקרים מועטים בהם גדי רץ, שכן מראה
כזה היה עשוי לעורר בהם מחשבות אובדניות למשך יום או יומיים.
גדי ידע, שכדי להגיע לתחנה במהירות הוא יצטרך לחתוך דרך הגן ,
הוא טיפס ימינה בשביל וחצה את המדשאה הרטובה תוך כדי שהוא מנסה
ליישר קמעה את צעדיו כדי לא להחליק. הוא חתך מסביב לנדנדה,
נזכר לשנייה בילדותו, שחלפה כולה במוחו. ולפני שהספיק להיזכר
שכבר כילד התגלו קונפליקטים בינו לבין הפרטים הקטנים ביותר
בעולם כמו נדנדות, חול וצמיגים צבועים בגוונים עזים של צבעי
יסוד, נקטע קו המחשבה שלו ע"י הנדנדות, שסבבו אותו.
הוא העיף מבט ימינה.
כבר בתור ילד הוא לא הבין כלום. למה לטפס בסולם האדום, לחפור
בחול, שתמיד נכנס מתחת לעפעפיים?!
הוא העיף מבט שמאלה.
כבר אז הוא לא הבין כלום, אבל אם הוא רצה להגיע לתחנה הוא היה
צריך להתאפס. הוא מצא את הצפון, או אולי צפון מערב, וחתך דרך
הסחרחורת והשביל הבוצי.
בעודו צועד לתוך בוץ עמוק יותר ויותר, כשצעדיו הקמורים מסייעים
לו לעקוף סלע גדול, הוא ניסה לחשוב האם זה העולם שמבלבל אותו,
או שמא זה הוא עצמו בהרהוריו העמוקים והשוליים.
עוד סלע עמד בדרכו, הוא דילג מעליו בקלילות ונחת ברגליים
ישרות, שהפתיעו אפילו אותו עצמו, שלא היה מודע לחלוטין להליכתו
המוזרה, אך מודע במעומעם לרגליו העקומות. מאושר מכך הוא שלח
רגל קדימה, ומעד על הבוץ החלקלק. ימינו התעופפה בו זמנית לשבעה
כיוונים שונים והשאירה את שמאלו לשאת את כל כובד גופו. האחרונה
הופתעה מהמתנה ושלחה אחורנית את החצי המיותר מבחינתה של משקלו
לעבר אותו הסלע. גדי ניסה להתעשת, וניסה לבצע פנייה דראסטית בת
180 מעלות. הבוץ היה מהיר מדי בשבילו, הרגליים היו מהירות מדי
בשבילו, כמו גם ההתעופפות קדימה. כפות הרגליים שלו שמו פול גז
בניוטרל, ואז שילבו לראשון בסיבובי מנוע גבוהים, ששלחו את פניו
אל הבוץ. הוא הרגיש כאילו כל גופו מבצע סאלטה, אבל לא היה לו
מושג לאיזה כיוון. השיח הקטן תחתיו פחד לבלום את פניו של גדי,
והעדיף במקום זאת לשלוח את קוציו היישר לצוואר הגוף שביצע עליו
נחיתת אונס, ולראשו של גדי לא נותר אלא להתערבל בבוץ.
גדי בן אלישע, שכבר בגיל 4 לא הבין את הצורך של ילדים לשכב
בחול, שכב עכשיו, כשכולו בבוץ, בגדיו נצבעו חום, והוא עדיין לא
ממש מבין.
הוא סובב את פניו בתוך הבוץ, אולי מתוך ייאוש, אולי מתוך השלמה
ואולי מתוך חוש קוסמטי, שגרם לו לרצות להשוות את מראה שתי
לחייו.
הוא לא היה בטוח במשך כמה זמן שכב כך. חצי שנייה או יום שלם.
אבל הוא יודע על מה הוא חשב כל אותו זמן - על שום דבר. נמאס לו
לחשוב, לנסות לחקור האם זו אשמתו או אשמת הכל מלבדו, להשוות
זאת לעברו, לבדוק בזכרונו אם היו מקרים דומים, אם כן כמה,
באילו נסיבות ולאיזה נזק הם גרמו. כל הסטטיסטיקות וההסברים לא
שינו כלום. הוא כבר ידע, שהוא לא מבין. וכשכל חלקי המודעות שלו
התחברו שוב, העביר מוחו הוראה לידיים לדחוף את פלג גופו העליון
מעלה, והן צייתו. ראשו התרומם.
ולפתע.
נעצר.
הוא חשב.
שהוא שמע.
משהו.
הוא ניסה לבודד את הקשבתו לכל כיוון או להעלות בזכרונו מאיפה
זה בא.
זה היה משהו.
מה?
מאיפה?
הוא נשא את עיניו מעלה והתבונן סביב בכל הכיוונים, כשחצי גופו
עדיין שקוע בבוץ.
זה לא בא משום מקום מסביב.
לא היתה ציפור מעליו.
שום כלבלב לא הידס משמאלו.
הוא לא שמע שום משאית מהכביש מימין.
אבל הקול הזה לא היה יציר דמיונו.
הוא לא היה בטוח.
הוא אף פעם לא היה בטוח.
והוא ניסה לשחזר במוחו.
מעידה. השתטחות. סיבוב ראש. טבילת בוץ.
ואז זה בא.
בוץ.
זה בא מתחתיו.
לא משום כיוון אחר.
הוא השתהה לשנייה, שנראתה כנצח, והחליט, שהוא צריך לבדוק זאת
בדרך הקשה. ידיו השתטחו, ושלחו מרצון את פניו בחזרה אל המשטח
הבוצי.
הוא הצמיד אוזן לאדמה.
תיק.
זה בא משם.
תק
הוא הפנה את האוזן השנייה וקפא.
תיק תק, תיק תק.
בקצב שהוא לא שמע אף פעם לפני כן.
תיק.
פשוט.
תק.
או להפך.
תק.
זה לא משנה.
תיק.
קבוע. עד אין סוף.
הוא זז חצי מטר ימינה.
חצי מטר שמאלה.
התקתוק נמשך.
בטוח שתקתוק, לא תעתוע.
זה היה אמיתי.
פתאום.
הוא הבין.
כל הזמן הזה.
זה עניין של קצב.
של חיים.
של עולם.
הוא מרח חיוך אינסופי על פניו ונצמד לאדמה הלחה.
עכשיו הכל ברור.
כל הקורות אותו עד עכשיו.
פתאום זה בא לו.
הקצב של העולם.
מול הקצב שלו.
הוא לא היה צריך להפעיל את המוח שלו.
הכל הפך לכל כך פשוט.
הוא הבין הכל.
                                                           
               
                                                           
                    (מרץ 98' SHAON.DOC)