שלום קוראים לי מיכל ואני רוצה לצאת מהארון. לא, אני לא לסבית,
גם לא הייתי פעם גבר או משהו כזה... יש לי טרשת נפוצה. טרשת
נפוצה, לא טרשת עורקים. לא, זה לא ניוון שרירים. טרשת נפוצה!
אתם מכירים את הדברים האלו הסתמיים שלא ממש יודעים מה לעשות
אתם. לא רוצים שהם ישבו מול העיניים אבל גם לא רוצים לזרוק
אותם... לא שמתביישים בהם חלילה, פשוט לא יודעים אז דוחפים
אותם לארון... אז גם אותי דחפו לארון. אני לא מסכנה בכסא
גלגלים, לא רואים עלי שום דבר אף פעם. אני נראית בסדר גמור אה?
אפילו נראית טוב נכון? כנראה בגלל זה שמו אותי בארון...
האמת לא שמתי לב שאני בארון עד שניסיתי לצאת ממנו. זה מהארונות
האלה שנבנים סביבך לאט לאט...
אני הולכת לתומי ברחוב ופתאום "בום" אני מרוחה על הרצפה. "אוי
מה קרה? הכל בסדר? תסתכלי לאן שאת הולכת! אסטרו..." כן,  הכל
בסדר, סתם נפלתי, אני תמיד נופלת, מאז שהייתי קטנה... לא זה לא
רציני פשוט התעקמה לי הרגל, היה בור במדרכה ולא ראיתי, הרצפה
הייתה עקומה... הכל כדי לא לומר (גם לא לעצמי) שהשיווי משקל
שלי דפוק. אז עכשיו אתם רואים את הפצעים בברכיים אה? זה לא
נורא נכון? אז כל הג'ינסים שלי קרועים בברכיים, לא נורא, זה
באופנה...
צריך לקום בבוקר... שיט, שוב איחרתי, לא התעוררתי מהשעון. האמת
כן התעוררתי אבל ממש לא היה לי כוח לקום מהמיטה... "מפונקת,
עצלנית, מה חגגת כל כך בלילה? תלכי לישון מוקדם אז תצליחי לקום
בבוקר!" כל כך קל להגיד וכל כך קשה לבצע. כל כך, אבל כל כך,
רחוק מהאמת... אני הולכת לישון מוקדם ולא מצליחה לקום בבוקר,
לא מצליחה להירדם, מתעוררת לשעה וחוזרת לישון, ואני כל כך
עייפה! בטח חסר לי B12  כמו שהיה כשהפסקתי לאכול בשר. עשיתי
בדיקות דם לפני שבועיים והכל תקין...
טוב טוב, קמתי, אני כאן. עכשיו מה עושים? "חלויימס, אסטרו,
מעופפת, איזה עיניים אדומות... זו מסטולה לגמרי. מה עישנת
היום?" L&M סופר לייטס. זה הכל, באמת... אני התעוררתי אבל המוח
עוד לא... יש ערפל כבד בתל אביב. אתם לא רואים את הערפל?  אולי
אני צריכה ללכת לרופא עיניים? הכל מטושטש לי. אני בטח צריכה
משקפיים. אה הכל בסדר? הראייה תקינה? אז הערפל שאני רואה כל
הזמן נמצא אצלי במוח...
אתם מדברים אלי? סליחה לא שמעתי. לא אין לי בעיות שמיעה פשוט
לא הייתי מרוכזת. אמרתי לכם, אני ערה אבל המוח שלי עוד ישן
וקשה לי נורא לשמוע אתכם מתוך הערפל הזה... אני רוצה לישון...
טוב נשתה קפה, נתעורר,  ואז "טראח" הכוס עם הקפה מרוסקת על
הרצפה... שיט... עכשיו לנקות את כל זה,  אוף! אין לי כוח. אבל
מה אי אפשר להשאיר ככה, אז ננקה. "איך נפלה לך הכוס? החזקת
אותה ביד לא?" סתם ככה היא נפלה, החליקה לי מהיד, כנראה שהיא
הייתה רטובה או משהו, כן אני בסדר.
לך תסביר לאנשים שכבר חודשיים היד שלי ואני לא ביחסים טובים...
הכל התחיל מכמה נמלים קטנות שבאו להתנחל אצלי ביד. לא נמלים
אמיתיות אלא אלה שבאות כשישנים על היד והיא נרדמת... אבל באמת
שלא ישנתי עליה,  להפך, היא ישנה עלי! ונשארה לישון כמה זמן.
אחר כך היא התעוררה ולפעמים היא מחליטה לעשות שביתה בדיוק
כשאני מכינה קפה...  אוי כמה שאני רוצה לישון...
שוב אני צריכה יום חופש. סתם ביקורת אצל רופא. אין מה לדאוג,
זה לא משהו מיוחד. זה עוד מאז, אתה זוכר? שהייתה לי דלקת בעין
והייתי בבית חולים? אז מאז אני בביקורת. באמת לא משהו רציני!
אין מה לדאוג. אז אני יוצאת מהבית והולכת לתחנת האוטובוס לתל
השומר וחם כל כך... ואני רוצה לישון... והאוטובוס מפוצץ. אין
מקום לשבת. אז טוב, אני אעמוד. הנהג נוסע בטרוף שלא היה מבייש
את רכבות ההרים בארצות הברית, ואני, מאז שנפגע לי שיווי המשקל
גם מנסיעה באוטו חוטפת בחילה, אבל אני בסדר, אני אשרוד... אני
מחזיקה חזק את הידית ובסיבוב אני עפה ונופלת על איש מבוגר.
"הלו הלו מה קרה לך? את נורמאלית? תיזהרי" ואני מתנצלת מעומקי
נשמתי ומקווה שבסיבוב הבא אני אצליח להישאר במקום ולהשאיר את
ארוחת הבוקר בבטן... יופי, התפנה מקום. אני ממהרת לתפוס אותו
והאיש המבוגר תוקע בי מבט... "בחורה צעירה את לא חושבת שאת
צריכה לתת למבוגרים לשבת?" אני מסתכלת עליו בהלם מהול באימה...
אני מפה לא קמה! "הצעירים של היום..."
נו טוב... שיחשוב מה שהוא רוצה... העיקר שהגעתי בשלום, לכניסה
של בית החולים! טוב מפה ברגל זה לא נורא, אבל חם.... ואני רוצה
לישון! אבל אני הולכת, וחם ולח ומגעיל ועם כל צעד שאני עושה
הרגליים נהיות יותר ויותר כבדות, או שאני נהיית יותר ויותר
כבדה והרגליים פשוט לא רוצות להמשיך לסחוב... וכל צעד כואב
ממאמץ על אנושי כמעט לעבור רק עוד 20 צעדים עד לכניסה של
המחלקה... יש, הגעתי! יש מזגן והכל בסדר! הרגלים חזרו לתפקד
כרגיל. אני נותנת  את ההתחייבות של קופת חולים לפקידה ויושבת
ומחכה, נכנסת לרופאה היא בודקת אותי ואומרת לי את מה שאני כבר
יודעת... מחדשת לי את המרשם לכדורים נגד העייפות. אני שותה כוס
מים, מעשנת עוד סיגריה ועושה את הדרך חזרה הביתה, וחם... ואני
רוצה לישון...
הגעתי הביתה. מעניין שאת המדרגות הביתה אני עולה בקלות כל כך
כשבמקום אחר אני נעצרת לנוח בכל קומה. אולי כי אני יודעת
שבקומה השלישית מחכה לי מקלחת קרה ומזגן ושני חתולים מתוקים
שבטח התגעגעו אלי כל היום. אני קודם כל מדליקה את המזגן
והמאוורר ונכנסת למקלחת קרה וקצרה נשכבת במיטה וישנה...
אחרי שעתיים של שינה נפלאה אני סוף סוף מתעוררת וגם המוח שלי
ער במקרה. אין ענן בבית... החתולים משחקים ומצחיקים אותי נורא.
אז הבחור מתקשר. בחור נחמד האמת. יצאנו כמה פעמים ונראה
מבטיח... אבל האמת קשה לי, עוד לא סיפרתי לו, אבל זה נהיה
רציני... אני חייבת לספר מתישהו. הוא מגיע אלי ואנחנו מדברים.
ואז מתחילים גם דברים אחרים ואני מפסיקה. "מה קרה?" אני שותקת,
לא יודעת איך להתחיל... אני הולכת למטבח ומכינה קפה. מאד
משתדלת לא להפיל את הכוס. מביאה קפה ועוגיות לשולחן ונושמת
לרווחה... עבר בשלום...
והנה אני מתחילה... הייתי היום בתל השומר. "קרה משהו? הכל
בסדר?" כן כן, הכל בסדר, לא משהו חדש, הייתי בביקורת במחלקה
לטרשת נפוצה... שתיקה... הוא מסתכל עלי מהצד מנסה לעכל מה
אמרתי לו. "מה זה טרשת נפוצה?" זו מין מחלה כזו שהגוף קצת
משתגע... יותר נכון התאים הלבנים מחליטים שהמיאלין, שזה החומר
שעוטף את העצבים כמו שפלסטיק עוטף חוטי חשמל, זה גוף זר
ומתחילים להתקיף אותו. זה עושה דלקת ואז העצב מפסיק לתפקד. "אז
מה, מה זה? זה מדבק???" זה לא מדבק וזה לא גנטי, לא במקרה שלי
לפחות. עשו בדיקות דם לכל המשפחה שלי וזה לא גנטי. לא ממש
יודעים ממה זה בא, אבל זה לא מדבק. זו מחלה מאד לא צפויה. יכול
להיות שבשלב מסוים אני כבר לא אוכל לתפקד ויכול להיות שאני
אשאר במצב שלי ככה כל החיים. בינתיים אני עושה זריקה כל יום
בשביל למנוע החמרה. אין לזה תרופה עדיין אבל אני אופטימית...
"אז מה? איך גילית שיש לך את זה?" בוקר אחד התעוררתי ולא ראיתי
בעין אחת... בעצם זה לא שלא ראיתי, ראיתי כתם של כלום ומסביבו
צללים של דברים. כמו שרואים כשמסתכלים על אור חזק הרבה זמן...
הלכתי לרופאה והיא שלחה אותי לרופא עיניים והוא שלח אותי לבית
החולים שם אשפזו אותי ונתנו לי סטרואידים. אחרי כמה זמן והרבה
בדיקות אמרה לי הרופאה שלי שיש לי טרשת נפוצה. ומה שזה אומר...
בהתחלה הרגשתי שכל העולם נפל לי על הראש! אחרי כמה זמן נרגעתי
והבנתי שאף אחד בעצם לא יודע מה יקרה לו מחר, הוא יכול ללכת
ברחוב ופתאום ייפול עליו פסנתר... אז אין מה לשבת ולבכות. צריך
לצאת לחיות וליהנות מהחיים!
נראה היה שהוא מבין, ואז... "אני צריך קצת זמן בשביל לעכל את
כל זה..." נו טוב, שילך, יותר טוב, לא צריך אותו! כבר מהשאלה
הראשונה שלו הבנתי שזה לא ילך... "זה מדבק?" זו שאלה של מי
שחושב קודם כל על עצמו. הוא לא בשבילי... אני אשאר לי פה בשקט
עם החתולים שלי, להם לא צריך להסביר שום דבר... הם לא חושבים
שאני עצלנית... שאני מפונקת...  הם אוהבים אותי כמו שאני, בלי
תנאים... אפילו שיש לי טרשת נפוצה...
מחר אני מתקשרת למשרד ואומרת שאני לא יכולה להגיע...
אני כל כך רוצה לישון...