היה לי חבר אחד, שעשה כל דבר בחיים שלו פעמיים.
בבוקר הוא קם פעם אחת, נרדם וקם בשנית. לאחר מכן רחץ פניו
פעמיים, צחצח שיניים פעמיים, אכל פעמיים (לכן היה די שמנמן)
ויצא מהבית פעמיים - פעם ברגל שמאל ופעם בימין. כשפגש מכרים
ברחוב, בירך אותם ב"שלום שלום" וזה נשמע להם רגיל וטבעי
לחלוטין.
כשהגיע לעבודה, הדפיס כרטיס פעמיים והמכשיר התרגל לכך. את
עבודתו עשה פעמיים, דבר שכמובן שימח את הבוס שלו, כיוון שביצע
עבודה מושלמת.
משסיים את  עבודתו, נכנס לרכבו, התניעו, כיבה אותו והתניעו
בשנית. לאחר מכן נסע לביתו, חזר את כל הדרך בחזרה ונסע שוב.
כשהלך לישון , נרדם פעמיים - פעם אחת בצחוק ופעם ברצינות.
כך חי החבר שלי את חייו, ולמרות מגבלתו חי חיים די מאושרים.
האנשים סביבו, שלא ידעו על בעייתו הקטנה, לא שמו לב למשהו יוצא
דופן בהתנהגותו והכל  היה די בסדר.
עד שהיא הגיעה לתוך חייו.
הוא פגש אותה ברחוב בלפור, ליד חנות התכשיטים. היא הייתה
גבוהה, שזופה ויפה כמו דוגמנית. החבר שלי, שנראה לא רע, החליט
לגשת ולדבר איתה. הוא התקרב אליה, חזר חזרה ואז התקרב שוב. היא
צחקה, כיוון שחשבה אותו לביישן. החבר שלי חשב שזהו הצחוק הכי
מקסים שראה בחייו.
- "שלום שלום"
- "שלום שלום גם לך"
- אני אורי. אני אורי"
- "אני רוויטל. אני רוויטל"
- את נורא חמודה. נורא חמודה"
- "תודה תודה"
- "בת כמה את? בת כמה את?"
- טוב, המשחק הזה די מיצה את עצמו, אתה לא חושב?"
- "איזה משחק? איזה משחק?"
- "שמע, או שתהיה רציני או שאני הולכת"
- "אבל...אבל..."
- "להתראות"
החבר שלי היה עצוב. הוא הבין שלמרות שהצליח להתגבר על בעייתו
עד היום מבלי שמישהו הבחין בכך, הוא לעולם לא יהיה מאושר.
מדוכא עד עמקי נשמתו הוא הלך לביתו, חזר אחורה והלך שוב. הוא
ניגש לחדר השינה, פתח את אחת המגירות, סגר אותה בחוזקה ופתח
שוב, הצמיד את האקדח חזק חזק למצחו, וירה. פעמיים.