ויסקי ועייפות מכניעים אותי באבחת חצי שעה דוממת.
כמו שהלילה הזה עוטף מתוך הגשם שבחוץ, כמו שהשקט החלול הזה,
המתפתל מתוך האפילה המתחבאת בחוץ,
המתפתל מהכוס המתרוקנת וגם ממשקל עפעפיי,
מסמן לי בבירור:
זה אמצע החורף וזו סיגריה אחרונה לפני תחילת השינה.

ומחשבה נוספת: כל יום קורה נס קטן, שבדרך כלל נבלע
ברעש השעות. אבל נס יומיומי - עובדה או סוד או משאלה
שנזנחו לפני שעות רבות.
יום יום ניתן לחוש את החיים בעוויתות רגש או בריבוא היגדים או
ברצייה רבה. גאות ושפל, זהו רמז לריתמוס הפנימי. למיתוס החבוי
ברגע הבא. ובזה השוכן אחריו במחסנית.
ריח אורנים ואקליפטוסים, אנו לועסים את שקרה בשיחה מהוססת
ומוצאים נחמה זה בזה. את שהיה כבר לא נראה,
לא נבין אירועים שחלפו ועברו. הערב ימצא אותנו משחקים בעלים
ירוקים וברוח.

לעולם יש את הכוח לאחוז בך ולמגר אותך, יום אחרי יום. אני
מתייחס לביתי לפעמים כמקלט, לפעמים כיחידת מגורים, לפעמים כתא
כלא. מתיישב שוב ושוב מול הטלוויזיה או מול המחשב, חסר מנוחה
אני בוהה, מנסה לשקוע במשהו שיסיח את דעתי מתהום הבדידות
הפעורה מולי.

ולמרות הכול, בזמן האחרון אני מוצא בי את העוז להביט בה ללא
חשש. לחבק את תהום הבדידות שיש בי. למרות כל הזמן שעבר
בניסיונות נואשים לברוח, להשתנות, להיאבק.
אני עומד מולה שוב ושוב.
היא חיה ונושמת. האפשר שזהו מותי המחכה לי?
האפשר שזהו עתידי?
מוצא בי עלבונות ילדות אשר עדיין בוערים כרמץ גחלים. הרגלים
שנדמים בעיני כשרשראות וכאזיקים. אני מוצא בה נחמה וישועה.
עדיין מתאווה. עדיין נסחף בגלים של תאווה. עדיין חי.

מתוך החשיכה נפנות אליי פנים ומספרות לי בדיוק ממה אני חושש.
מתוך המילים אני שומע שוב ושוב את הדאגות שנאגרות בתוכי.
פונה לברוח, אבל אין סיכוי. הסמטאות אפלות.
איני יודע היכן אני נמצא. זוהי ירושלים, יפו, וראנסי, פריז.
האפילה סמיכה ומשתקת. איני מוכן לפקוח את עיניי. איני רוצה
להתעורר לתוך גוף זקן וחולה. איני רוצה לראות את מכונת ההנשמה.
כל מה שאני רוצה עכשיו הוא לשמוע שוב את חריקות הדלתות בדירתי
בפתח תקווה. לשמוע את ציוצי הציפורים בגינה הציבורית. את השכנה
התימנייה צועקת לילדיה המתרוצצים ברחובות. איני מסוגל לשמוע את
צפצופי המוניטור אליו אני מחובר. אני מאמץ את לשוני לכחכח
בגרוני ומניע את ראשי במאמץ.
מתוך החשיכה מתגלות אליי פני נשים, המתחלפות זו בזו. אלו הנשים
שאהבתי. הנשים שבגופן חשקתי ושאת נפשן לא הייתי מסוגל להכיל.
אני מוצף ברגשות געגוע וחרטה. אני בתוך חיבוק, אבל לא מצליח
להתמקד בפניהן המתחלפות. ברצוני לבקש סליחה ולסלוח, אבל איני
מצליח להוציא הגה מפי.
צופה בשמיים שמעל הנהר הגדול. המים כהים והשתקפות העננים
מעוררת בי התרגשות בלתי מוסברת. ללא מילה מתיישבים לידי חברים
ומחכים איתי. כמה מהם מעשנים.

אנחנו מפליגים, יקירתי, על גבי רפסודת ספרים, לצלוח את ים
השעות לעבר חוף בלתי ידוע. הנה את מציתה סיגריה או מצמצמת את
עצמך לנקודה, תזזית שחולפת בחדרים קרועים לרווחה.
הנה החלון נפתח בביישנות לקראת הפיכה פוליטית בחדר השינה.
אנחנו מפליגים, יקירתי, על גבי קורות רעועות של
מחשבות ושל רגשות, ניסיון חיים דולף.
מצוידים בתקוות ובחלומות (אכזב?) לעבר סוף בלתי ידוע.
אל תמהרי לדפדף לשם.