אפילו דמעה אחת שתרטיב את הפנים היבשות לא נשארה לה, כל הטיפות
שקעו בים הסוער. הסופות האחרונות שפכו לתוכה את כל המים שבעולם
ועכשיו, בצורת קשה היא ההולכת ובאה. זה תקופה ארוכה שהיא נאחזת
בקרש כדי לחיות, לא לטבוע בים הטרוף הזה, כעת גם קרש לאחוז בו
אין לה, הכל יבש. היא כבר לא יודעת היכן היא נמצאת, המדבר החם
והיבש תמיד פיזר אותה עם רוחותיו המזרחיות, שם היא חשה כציפור.
זה בהחלט לא מדבר! פה זה פשוט לא כלום, שממה שאינה ישימון,
שממת עולם. אפילו אין נחשול שמאיים להפילה, משם אין לאן ליפול.
היא רוצה לבכות על גורלה, אולי כך תשתחרר מהמסה הכבדה ששרויה
בה, כאילו שעם הדמעות יעלם הכל, אבל עכשיו אין דמעות, אפילו
נשל להשיל אין. היא לא כלום, מחוסרת משאבים, היא אפילו לא
קיימת. היא בכלל לא כאן היא סתם משהו שמישהו עצוב כתב ועכשיו
היא שבוייה בפחדיו. הצל שלה נמחק לאט מן העולם, בקרוב כבר לא
תראו אותה פה.