למען השם, כאילו מתחוללת מלחמה, 30 הרוגים בצד שלהם בינתיים,
חייל מסכן שגסס במשך חמש שעות ולא הצליחו לחלץ אותו. המדינה
עולה בלהבות, צידון בוערת.
גילי יושבת לצידי ורותחת כי חילקו למתנחלים ביו"ש נשקים.
"אני לא מבינה, זה בלתי אפשרי" היא יורה בזעם "הם רוצים להתחיל
מלחמה, מי מקבל את ההחלטות הדביליות האלה!!!"
גילי מתוסכלת, זוהר במקלחת ואני לא מבינה למה לא נותנים לי
לרחם על עצמי בשקט. למה צריך להתעסק שוב ושוב באסון הלאומי.
גילי ממלמלת לידי "אוף, אוף, יעלי מה יהיה?" ואני מנסה שוב
לפענח איך אני אמורה לרחם על עצמי כשכל המדינה בקלחת, כשחיילים
נהרגים, כשמתחוללת מלחמה.
זוהר שכבר יצאה רעננה מהמקלחת ופיספסה את החדשות עדיין שקועה
בדיון הקודם שניהלנו שנגע כצפוי בבחורים וזיונים ו... זהו
בערך, בחורים וזיונים. אה... ואהבה - אנחנו בכל זאת בחורות.
זוהר מנסה להחזיר את הדיון לפסיו הקודמים, גילי מתעקשת לדבר על
הבלאגן במדינה, מסרבת לוותר. בכל זאת מדובר בקצינת חמ"ל פיקוד
מרכז בדימוס, זה כנראה נכנס לה לדם.
זוהר מגרדת את כף רגלה ובוהה בעקיצה שיתושה אכזרית העניקה לה.
"אני מקווה שלא חטפתי את קדחת הנילוס המערבי" היא אומרת
וממשיכה לגרד את רגלה. גילי מחייכת לראשונה מאז שמענו חדשות,
נזכרת בדיון שניהלנו לפני שבוע שבו היא שקלה האם מתאים לה
לחטוף עכשיו את קדחת הנילוס המערבי.
לבסוף הוחלט שכן משום שאז חברתה הטובה ביותר תחזור מחו"ל וכל
חבריה מרחבי הארץ יעלו לרגל לירושלים לבקרה. היא תוכל לשבת
חולה ואומללה במיטה, אמא תטפל בה וכולם ידאגו לה נורא.
"מה יהיה יעלי?" גילי חוזרת למשפט המפתח של הערב בעודה משפשפת
את ראשה. היא מדליקה עוד סיגריה. אני חושבת שגמרנו ביממה
האחרונה לפחות קופסה וחצי כל אחת, חוץ מזוהר ששלחה לעברנו מבטי
זעם מידי פעם והשתעלה שיעולים דמיונים כדי להבהיר לנו את מחאתה
אם עוד לא קלטנו מהמבטים. איזה קיבוצניקית בלאי, היא, אני
מחייכת לעצמי כל פעם שהיא משתעלת. זוהר מוותרת על הדיון המשעשע
על בחורים ומתחילה להתייעץ עם גילי על דרכי תחבורה חזרה הביתה
לקיבוץ בצפון עם כל המהומות. גילי מאיימת שהיא תחזור לצבא (את
זה אני חייבת לראות... את גילוש שוב במדים) קשה לה לשבת איתנו
בבית הסגור והבטוח עם כוס קפה וסיגריה כשהבנות שלה (15
סמב"ציות שעליהן היא פיקדה עד לפני חודשיים) מתפעלות את החמ"ל
באפיסת כוחות. היא רוצה לעזור, לעשות, להיות שם...
היא מתחילה לרקום תוכנית לסוע לשם להביא להן אוכל וככה בדרך
אגב לגרור אותנו איתה... היא קצת מפחדת לסוע לשם לבד (מעניין
למה... אבן בשימשה הקידמית מעולם לא נראתה לי כמשהו אטרקטיבי).
"את צריכה איזשהו גברבר שיבוא איתך לשם" אני פולטת לעברה מהר
לפני שרעיונותיה יתחילו לרקום עור וגידים. משום מה המחשבה על
להתקרב לבסיס צבאי או אפילו להיכנס אליו מחרידה אותי יותר מאבן
בשימשה הקידמית של האוטו, ועוד האוטו של גילי. גילי שוקלת את
הרעיון שלי ומבינה את ההגיון הטמון בו, היא מתחילה להעביר
בראשה שמות של בחורים שעשויים להסכים לסכן את חייהם למענה
ולבוא וללוותה לבסיס. במקרה של גילי, רק שתבינו, הרשימה די
ארוכה. היא מתייאשת מהר, אין לה כוח להרים טלפון לאחד מהאקסים
שלה, זה מסובך מדי ואין לה עכשיו זמן לזה.
היא מסבירה לזוהר שמגלה דאגה כנה במצב, את מערך ופריסת הכוחות.
מה יכול להיות ומה לא. הן מעלות מצבים תאורטיים. זוהר מכריזה
שהאינתיפדה חזרה. גילי מציינת שהמצב גרוע יותר מהאינתיפדה,
עכשיו מדובר בנשק חם במטענים. אני תוהה בקול אם תפרוץ מלחמה.
גילי מכריזה שוב שאם תפרוץ מלחמה היא חוזרת לצבא, היא מתקשה
לשבת במקום. מדליקה עוד סיגריה.
"אתן לא מבינות" היא מנסה להסביר לנו את תיסכולה בעודנו יושבות
שרועות על הכסאות במטבח מביטות בה במבט עייף, בכל זאת כבר 6
בבוקר ועוד לא הלכנו לישון הלילה.
"אתן לא מבינות, כל יריה שנורתה בשנתיים האחרונים קיבלתי עליה
דיווח, מה אני אמורה לעשות?" חוסר אונים ניבט מעיניה.
קרן אור ראשונה מציצה אלינו מהחלון, מביאה איתה יום חדש וסוער,
אני מנחשת, במדינתנו הקטנטונת. אני מנסה לשכוח את קול היריות
והזעקות שהשמיעו בחדשות מקודם. מנסה להיזכר למה בכלל ריחמתי על
עצמי.
מנסה, ונכשלת. |