הולך ברחוב סואן. אנשים זרים. מנוכרים. מרגיש תלוש. תחושות
רעות ממלאות את חלל הבטן. ממשיך ללכת. אולי זה יעזור. רוצה
לישון אבל מאוד עירני. אנשים מסתכלים עליי. ממשיך ללכת. רחוב
זר בעיר זרה בארץ עוינת. לפחות זו התחושה. הייתי כאן אלפי
פעמים. עוד דקה אראה את חנות הממתקים משמאלי. הנה היא. אני
מכיר את המקום היטב אבל הוא אינו ביתי. גם ביתי אינו ביתי
יותר. אני יודע שזה חלום. אני רוצה להתעורר.

והתעוררתי. זה היה עוד לילה כזה. חלום שפוקד אותי תכופות בעת
האחרונה. הכל בחיי נהדר למראית עין- אני אוהב את עצמי, אוהבים
אותי, אני מצליח במה שאני עושה ו.. ושוב.. הבדידות הזו שאין לה
שם אחר.

מלווה אותי מאז שאני בן 10. אני לא יודע מה הגורם. זה משהו
שאני עושה לא טוב שאנשים מתרחקים ממני? זה משהו שאני עושה כדי
להרחיק אנשים ממני? אני הרי לא פוחד להפגע, נהיים חסינים לזה
בשלב מסוים, הכל עניין של תרגול.

אני לוקה באמון יתר באנשים. אני נותן להם הזדמנות שנייה כשלא
מגיע להם. אני רוצה להזדיין בלי שיסתכלו עליי עקום. אני רוצה
להתקשר כשאני מתגעגע בלי שזה יגרום לאנשים עליונות עליי. אני
רוצה להיות חופשי ממשחקים. אני רוצה להיות חופשי מהניסיון לא
לשחק משחקים.

הגיון אומר שאם פגעת, את צריכה להתנצל. הגיון אומר שאם פגעת,
נפגעתי. אם לא נתתי לך להתנצל את צריכה. חשבתי שאת רוצה אותי,
שאני חשוב לך. איך זה שלא התנצלת? "אני לא משחקת משחקים, כשלא
נותנים לי לדבר אני לא טורחת להשמיע את קולי". האין המשחק של
ההתחמקות ממשחקים הוא המשחק הגדול מכולם?

אותו רחוב, אותם אנשים, אותה תחושה. מנוכר ותלוש. ממה כולם
מתחמקים? למה כולם מתחמקים? אם אמשיך ללכת זה לא יכאב, אם
אמשיך ללכת זה לא יכאב. אם אמשיך ללכת אמצא את המקום שלי.
עברתי כאן כל כך הרבה פעמים אבל תמיד לא הקדשתי לו תשומת לב.
הוא נמצא שם. אם אמשיך ללכת אמצא את המקום שלי.

אני מכיר את המקום הזה לא רק מחלומות. הייתי שם המון. כשהוא
איבד מקסמו והאנשים הפכו מקרובים לזרים והממתקים ממתוקים למרים
עוד המשכתי לבוא. כי לא היה לי מקום אחר. כי אין כמו הבית אבל
גם בבית אני בודד. אני עדיין הולך לשם למרות שכל פעם אני
מתאכזב מחדש. עכשיו התחלתי ללכת לשם גם בחלומות.

מעניין מתי אפסיק לבוא. מעניין מה צריך לקרות כדי שאפסיק לבוא.
מתי אבין או לפחות אשבר. מתי אמצא משהו אחר.

רוצה כל כך הרבה, לתת ולקבל. רק שיהיה לי אותך כדי לחבק. יש בי
המון ונראה כי איש אינו מעוניין בכך. אפילו לא את. לאן הגעתי?
איך אני "שייך" למקום שלא רוצה בי? איך יתכן שאני מרגיש כל כך
לבד בזמן שהכל מסביב מדברים על תחושות דומות.

היום אני כבר יודע דברים. אני יודע שגם כשארגיש הכי לבד ונעזב
בעולם יש לי אותי. אותך אין לי אבל אני תמיד אעמוד לצידי. מן
הסתם גם לצידך. תמיד אוהב את עצמי, תמיד אחבק את עצמי ואגונן.
לא אפנה כנגדי.

אני יודע שלא חשוב כמה חבטות היא תקבל, האמת שלי תישאר איתנה.
אני אדם שרוצה לאהוב ולכן יש לי סיבה לחייך.

אני עדיין לא מבין למה כולם מתחמקים ואיך אני לא מוצא את אלה
שירצו את מה שיש לי לתת. כחלק מהאמת שלהם. אני לא רוצה אהבה
שלערב אחד. אני לא רוצה אהבה של שיחת לפון אחת. אני רוצה חבר.
אדם שרואה את המציאות כמוני, אדם שאוכל לסמוך עליו שיהיה כאן
בשבילי.

לכן אני ממשיך לבוא. אני יודע שאת עוד מסתובבת כאן. סיפרו לי
שראו אותך פה אתמול. לא אוותר עלייך. פעם היית בשבילי כזו.
לפחות מנקודת מבטי, יכולתי לסמוך עלייך. היום את ישנה על הספה
וצופה בטלוויזיה/משחקת במחשב/מאוהבת. ואני ממשיך לבוא.

אני יודע שלא אפנה כנגדי ובעצם קיומי זה מה שמניע אותי.
הבגידה. שלי בעצמי.

אולי זה עודף ביטחון עצמי? אולי אני מאמין בכח שלי, באהבה
העצמית ובנכונות לעמוד לצידי יותר מדי? אולי בסוף אני אשבור
לעצמי את הלב. אם אף אחת עוד לא עשתה את זה קודם, כנראה שאין
לי ברירה. אני כל פעם אומר לעצמי מחדש שאני אפסיק לבוא ולחפש
אותך. שאני אפתח את עצמי בלי קשר לסביבה. אני מפתח את עצמי.
אני חכם ומודע. וממשיך לבוא.

אני מחייך גם עכשיו אבל רע לי. דמעות עומדות בעיני. אני רוצה
לדעת, לא להאמין. אני לא רוצה לברוח, אני רוצה להבין. אבל שום
דבר לא מסתדר לי טוב. חוץ מהחיוך הזה. החיוך שלי גורם לי
אושר.

אני רוצה לישון אבל לא עייף. למרות שאין לי סיבה, לא ישנתי
הרבה זמן. אני רוצה לתת לך הכל אבל בכלל לא יודע מי את.
אני לא רוצה לעשות אף אחד מאושר. אני רוצה להרגיש שלם.

בזמנים הכי קשים שלי אני מרגיש ריק, הוזה. כאילו אין לי סיבה
ואין לי הצדקה להיות מאושר. זו סיבה מספיק טובה להפסיק לחייך?
לפעמים. אני אף פעם לא מפסיק. תמיד זה עובר ואני תמיד מתגבר
ותמיד חוזר לבדידות הזו. עם חיוך ותקווה חדשה, ששוב מתנפצת.

אני ילדה שנכנסת לחנות בובות. רוצה את זה ואת זה ואת זה ואת
זה. הבובות מסתכלות עליי חזרה. הן רוצות אותי גם, אני יודעת.
אבל הכסף, היכולות שלי, מספיקים לקנות רק בובה אחת, מחייכת,
שאחרי שבועיים נראית לי "לא מספיק טובה". שונה מדי מהבובה
שחיפשתי. ואני נזכרת בכל הבובות בחנות, זו עם החולצה האדומה
וזו עם המכונית הירוקה. ואני רוצה אותן ונזכר במבטן. אני אורז
שוב את הבובה, נוסע חזרה אל העיר הזרה. מגיש את הבובה למוכר
שהתרגל כבר, מסתכל קצת על הבובות שמחזירות לי מבטים, ויוצא
בידיים ריקות.

ההרגשה היא שהבובות יכולות לבוא אלי לבד אבל הן כבולות למשחק
של להתחמק מהמשחק. אני כל פעם חוסך קצת כסף, (כח, בדידות,
אהבה) ומציע לאחת מהן. היא לוקחת כי זה מה שעושים כשנותנים לך.
אבל רק מתרחקת.

איך את יכולה לא לרצות מהרגע שמתחילים לרצות אותך? איך אני
גורם לעצמי להרגיש אותו דבר? איך אני לומד לא לרצות? יותר
נכון.. איך אני לומד לא להראות שאני רוצה? לפחות כך לא הייתי
נפגע.

אני ממשיך ללכת לעיר וממשיך לבוא אלייך. אני לא רוצה לאבד את
מקום המפלט היחיד שנשאר לי. אני רוצה, מת, לחזור אחורה, אבל
יודע שאני לא מספיק חזק כדי להתחיל מהתחלה. אני פשוט אמשיך
לזרום מתקווה לאכזבה וחוזר חלילה.

אני ממשיך לחייך בלי סיבה. אני ממשיך לחיות ולאהוב את החיים.
ההצגה לא חייבת להמשך אבל היא נמשכת, וטוב לי עם זה.

אני עוד אמצא את השם האחר מהבדידות.