כשהייתי ילד היתה לנו שכנה, שמדי ערב היתה תולה את ילדיה על
חבלי הכביסה. לא למשך יום שלם, חס וחלילה. רק עד שהיו
מתייבשים, אחרי המקלחת. תמיד היתה עושה זאת באותה השעה. בשמונה
בערב היתה שולחת את ילדיה להתקלח, ובשמונה ועשרים היה נתלה
ילדה הבכור, מאיר. בשמונה וארבעים הצטרף אל אחיו הגדול אריק,
ובתשע בת הזקונים, חנה. וכך בכל ערב, בשמונה ועשרים, הייתי
פותח את חלון חדרי המזרחי להביט בילדיה התלויים של סימה
השכנה.

בעלה מת עוד לפני שנולדתי, אמרו הוריי. בכל פעם שניסיתי לברר
קצת על מהות מנהגה המוזר של סימה, היו הוריי מתלחששים באנגלית,
ומיד אחר כך היו שולחים אותי לחדרי, בטענה שמדובר בעניין של
גדולים, ואני לא אבין. הסבר לא קיבלתי מעולם, ורק המשכתי לפתוח
את חלוני מדי ערב, בשעה הנכונה.

בנים יפים ומרשימים היו לסימה. שניהם היו גדולים ממני במספר
שנים. שניהם בעלי עור כהה, פנים חדות, וגוף ארוך וצר. ניתן היה
לראות במבט חטוף כי מדובר בשני אתלטים פוטנציאלים. אך יותר מכל
משכה חנה את תשומת ליבי. גדולה היתה ממני בשנתיים, ילדה גבוה
ודקיקה, עם שיער שחור חלק ומבריק, ועיניים חומות שלא ניתן היה
לעזוב, ברגע שנתפסת בהן. מדי ערב בעשר, כשסימה משכה את ילדיה
המיובשים חזרה לביתם, הייתי סוגר את תריסי החלון, ורק עיניה של
חנה היו מלוות אותי בשנתי וחלומותי עד אור הבוקר.

כך חלפו להן השנים, ואנכי גדלתי מילד לנער, ובכל זאת תמיד
המשכתי במנהגי לפתוח את חלוני מדי ערב ולהתבונן בשכניי
המתייבשים. מניין הנתלים ירד בינתיים - מאיר התחתן ועזב את בית
הוריו. ראיתי אותו עם אשתו ובנו התינוק ברחוב באחד הימים,
ותהיתי לעצמי אם גם בנם זוכה להתלות לאחר רחיצתו. לוח הזמנים
של סימה שונה כמובן בהתאם, ובשמונה ועשרים היה זה אריק שנתלה
בחצר ביתם.

חנה הפכה בינתיים לבחורה מהממת, מושא תשוקתם של כל נערי
השכונה. הגוף הצנום והנערי הפך לארוך ורזה (במקומות הנכונים,
כמובן), עם זוג שדיים מהפנטים שכאילו שורטטו על ידי צייר
מחונן. רק אותי עדיין לכדו זוג עיניה החומות בהן הייתי מאוהב
כבר במשך שנים. מדי פעם היו נוהרים אלי חברי בשעות הערב, כשאלו
רצו לצפות בגופה של אלילת המין השכונתית מתייבש מול חצר ביתי
האחורית.

באותן שנים, העברתי אני את זמני בנגינה, בעיקר. רוח הגראנג'
פקדה את רחובות באותם ימים, וכמו כל נער מתוסכל וכעוס לקחתי
אני חלק פעיל מתקופה זו ברצון. אפילו להקה היתה לי ולחברי.
"מלכי הטריוויה", קראנו לעצמנו. שתי הגיטרות שהיו באמתחתי
באותה התקופה עבדו שעות נוספות, והשמיעו צלילן ללא מנוח.

כשמלאו לי שש עשרה, עזב גם אריק את בית הוריו. אמרו שברח
לאמריקה, לעבוד במובינג. נטאשה, אחות של חברי ללהקה סיפרה
שתמיד אמר כי הוא חייב לעזוב, לברוח מהמשפחה. חנה, בינתיים,
נותרה לה לבדה מדי ערב, מלבדי כצופה (דבר שהתברר כי קרה לטובה,
מבחינתי). ביום למחרת עזיבתו פנתה אלי חנה בדברים לראשונה. היה
זה יום רביעי, וכהרגלי פתחתי את אותו חלון מזרחי באותה השעה,
בדיוק כשתלתה חנה את בתה על חבל הכביסה.

"דרור?" היא קראה בלחש.
הסתכלתי לעברה, לוודא שבאמת פנתה אלי. עיניה החומות פנו אלי
בחזרה במבט נגה.
"את יודעת איך קוראים לי?" שאלתי בתמיהה.
"שמעתי אותך מדבר עם חבריך. אתה לבד היום?"
"כן. מחר מבחן בהיסטוריה. כולם בבית, לומדים."
"ומה איתך?"
"אני מסתדר. זכרון חזק."
"זה יסביר איך אתה זוכר איך לנגן כל כך הרבה שירים."
"את שמעת אותי מנגן?"
"כמובן. אתה מאוד מוכשר, אתה יודע" אמרה חנה והכפילה את קצבן
של דפיקות ליבי.
"אתה יכול לנגן לי?" שאלה.
"ל... לנגן לך?" גימגמתי לה בחזרה.
"לנגן. זה יעביר את הזמן שיש לי עד שאמא תוריד אותי. משהו
ישראלי, אם לא אכפת לך."
"טוב" השבתי, והסתובבתי. משכתי את גיטרתי האקוסטית ממקומה
שלרגלי המיטה והתיישבתי על עדן החלון.
התחלתי לנגן - ועברנו על עשרים שירים בערך, משלום חנוך עד
לפורטיסחרוף, ממשינה עד לחברים של נטאשה, ועוד רבים אחרים. אני
פרטתי לי את עיבודי האקוסטיים, וחנה שרה בקולה הענוג, הקול
היפה ביותר ששמעתי בחיי. קול חם ומרגיע, שלדעתי היה משכין שלום
במזרח התיכון, לו היה מקבל את ההזדמנות.

המשכנו במסורתינו החדשה כל ערב, למעט המקרים בהם הצטרפו אליי
חברי. לא יכולה לתת לאנשים לראות אותי מיודדת עם בן שש עשרה,
אמרה לי תמיד. חברי הפכו לי למטרד. באותם ימים שבאו, העמדנו
שנינו פנים כאילו איננו מכירים, לבטח לא מדברים, על פי הוראתה.
בכל שאר הלילות - ניגנתי אני את שירינו האהובים, וחנה זימרה
בקולה המקסים.

שלושה חודשים משכנו כך. שלושה חודשים רוויי שירה וניגונים.
בתום שלושת החודשים, הצטרפה חנה אל שורות צבא ההגנה לישראל,
ובן רגע הצטמצמו להם מפגשינו המוסיקליים לכל סוף שבוע שני
בלבד. זמנה של חנה חסר לי, ובסוף כל ערב נדיר משותף, ליבי
התמלא בעצב כשאימה לקחה אותה, מיובשת, חזרה לביתה.

חנה שרתה בצבא. המשיכה לצאת הביתה רק פעם בשבועיים. הלהקה שלי
התפרקה, וחזרה, והתפרקה. אני ביליתי את ימי בנגינה ושקיעה
בחלומות בהקיץ. אהבתי להיות לבדי באותה התקופה, במחשבות. כמה
הטרידה אותי אותה האהבה הלא מושגת, אותה נערה מתייבשת. בין
לבין גם למדתי לבגרויות.

כשהשתחררה חנה, התגייסתי אני למען מולדתי, ובתחילת תקופתי
הצבאית עוד המשכנו בערבי הנגינה, פעם בשבועיים. בתקופת
הטירונות, כל מה שהחזיקני נפשית, היה זכרון זוג עיניה החומות,
שפקדו אותי בשנתי, מדי לילה.

יתכן ודבר לא היה מושך אותי החוצה מהתנהלות חיי הביזארית,
אלמלא קרו שני דברים.

הראשון מביניהם היה עזיבתה של חנה. זו יצאה לטיול במזרח, או
ליתר דיוק ברחה לטיול במזרח. לפני שעזבה אמרה לי לא לשכוח.
וכמצוותה, בכל יום המשכתי לפתוח את חלון ביתי מדי יום, בשמונה
ועשרים.

השני, היה יעל. את יעל הכרתי בצבא, היתה מש"קית הת"ש בבסיס בו
שרתתי. ליעל לא היה את גופה המושלם של חנה, או את עיניה החומות
- אבל יעל הגיע עם דבר שלא הכרתי עד אז, וזוהי אהבתה חזרה,
אהבה מושגת. יחסים שלא מופרדים על ידי גדר, ולא על ידי שתי
חצרות. יעל היתה שם בשבילי, בניגוד לחנה, וכך לאט לאט השתחרר
ליבי מכיוונו הקודם, ומחשבותיי הועסקו על ידי שותפתי החדשה
לחיים.

בלילה הראשון שבילינו יחדיו, היה זה בביתי, לאחר ארוחת ערב
משפחתית לה הוזמנה. לאחר המעשה, נרדמנו שנינו, מחובקים על
המיטה. בתשע בערב, התעוררתי עם חשק עז לסיגריה. יעל תמיד אמרה
לי להפסיק. קמתי והתיישבתי על אדן החלון. בחצר ממול התנודדה לה
חנה, על חבל הכביסה. כאילו לא השתנה דבר. חנה לא פצתה את פיה,
וגם אני לא. חנה רק הזילה דמעה בודדת מעינה הימנית. הזלתי גם
אני דמעה. סגרתי את החלון, מחיתי את הדמעה מלחיי, וחזרתי
לישון.