"כן, ועם כל הכבוד מי נותן לדודו טופז הפסיכופת הזה להמשיך
להנחות?"
שאל גיל את חברו ירון בשעה שצעדו בשעת בוקר מאוחרת ברחובות
תל-אביב הסואנים והמהבילים של סוף אוגוסט.
"לא יודע", ענה ירון ומשך בכתפיו בעודו לועס כריך טונה ריחני
במיוחד.
"אוף, הטונה שלך מסריחה בטירוף!"
"אני יודע, גם הטעם שלו ממש מוזר, כנראה טונה מסוג אחר".
גיל בחן את הכריך הנגוס בידיו של ירון. "אתה יודע, זה נראה כמו
הסנדוויץ' שהבאת אז כשהלכנו לים, עם נויה, דן ורונן..ודן ניסה
ללמד אותנו לגלוש. אתה לא מגוון אף פעם אה?"
"אה... טוב האמת שזה בדיוק אותו הסדוויץ'.."
" ירון זה לא יכול להיות, כי לים הלכנו בדיוק לפני שבועיים אני
זוכר את התאריך".
"כן, אני יודע".
"אז... אתה אומר לי שזה אותו הסנדוויץ'?"
"כן, זה הסדנוויץ' מלפני שבועיים", ירון התעלם ממבט הגועל
וחדור החלחלה שעיטר כעת את פניו של גיל, "שכחתי אותו בתיק
ומצאתי אותו אתמול. הייתי רעב, נו, אין אוכל בבית. אמא לא הלכה
לקניות. אבל לא הספקתי לסיים אותו בגלל שאתה בחוצפתך התקשרת,
אז החלטתי לעשות חסד עם האנושות ולסיים אותו היום".
"איכס אתה כזה מגעיל. ואתה יודע, מאד יכול להיות שגילינו את
פשר הטעם המוזר של הטונה". "כן יכול להיות".
"ואתה מודע לזה שאתה עלול לא להתעורר מחר בבוקר".
"בלה בלה בלה נו באמת כולה סנדוויץ!.."
"טוב נראה לי שזה פה".
שני הבנים נעצרו מול בניין לבן, גבוה ומרשים. חומת אבן מהודרת
הקיפה את שטח הבניין ושער ברזל בוהק עמד בחזית. ירון ניסה
לדחוף את השער הכבד אך זה האחרון לא נענה לו והמשיך לעמוד דומם
באופן עיקש כל-כך, שלא ניתן היה אפילו לנחש שמישהו ניסה לפתוח
אותו.
"נו למה זה לא נפתח?.." שאל ירון וניסה שוב, אך ללא הצלחה.
"אוף ירון תן לי!"
גיל, השרירן מבין השניים, הדף בקלילות את השער והשניים נכנסו
פנימה לשטח המפואר של הבניין.
"נו אם היית מראה לי איך צריך לדחוף..." ניסה ירון תרגיל
התחמקות אחרון להצלת האגו שלו, שבזה הרגע ביצע צניחה חופשית
רבת-תעוזה.
"אויש באמת ירון!...שנינו יודעים שזה בגלל שאתה מסרב להתעמל
ואין ספק שהשרירים שלך זהים פחות או יותר לשרירים של סבא שלי
שמחר ימלאו לו 92 שנים, שיהיה לי רק בריא. ובוא אני אגיד לך
משהו, ירון. הדבר היחיד שיש לסבא שלי שעלול להדמות לשרירים זה
רק הדברים הקטנים המוזרים האלו...אלו שהוא שם בתוך כוס פלסטיק
כדי לחזק את השיניים התותבות שלו בזמן שהן במים". גיל חייך
ברשעות מדומה.
"טוב טוב יופי לך" ענה ירון בנימת עלבון. "ועכשיו אחרי שנהנית
מכל רגע לרדת עלי...אנחנו הולכים לחפש את הדירה של נויה או
לא?"
"כן כן תרגע..."
שוער במדים כחולים ומשקפי שמש כהים, אוזניות צמודות לראשו, עמד
בכניסה, משגיח על הנכנסים בעין אחת ובעין השניה בודק כל שתי
דקות מה קורה במסך הקטן שהוצב מול הכסא שלו, שלא יפספס חס
ושלום איזשהו משפט המוחלף בין ג'ואי לדוסון. בכל-זאת, מדובר
בתוכנית שיש לה רייטינג בין-השאר בקרב בני ה-200 למיניהם,
והשוער נראה בהחלט כבן 200, או לפחות כשייך לקטגוריית "בני
200: הדור הצעיר", כלומר משהו שנע בין 50 ל-60. ירון וגיל
התקרבו לדלת הלובי ונעמדו לפני השוער שהביט בהם בחדשנות-מה.
גיל התבונן בו ותהה למה בדיוק מחוברות האוזניות המשונות למראה.

"אתם באתם להיות פה ביקור?" שאל אותם במבטא כבד של
ברית-המועצות.
גיל גיחך וירון דחף לו מרפק לצלעות בתנועה מוסווית.
"כן" ענה ירון. "באנו לבקר את משפחת וויסמן. זה פה לא?"
"פה וויסמן, פה... אבל המר והגיברת וויסמן הם לא להיות בבית
עכשיו".
"טוב אבל אנחנו באנו לבקר את נויה וויסמן, הבת שלהם".
"אה... נויה זה להיות ילדה שלהם, לא?.. דה דה..אני מבין...אתם
להיות ילדים שובבים כן?..." השוער חייך חיוך ממזרי ביותר.
"תכנסו תכנסו... אנחנו ברוסיה גידלנו ילדים שלנו להיות ככה
שובבים.. ואני יכול לחשוב פה זה רוסיה כי גם ככה איפה שאני
להסתכל יש חברים שלי מרוסיה".
הוא התיר להם להכנס בתנועת מחווה מוגזמת והפנה אותם לעבר
המעלית. "זה להיות קומה 10 וזה דלת לבן". הם נעמדו ליד דלת
המעלית, וזו נפתחה כמעט מייד, מאחר והחיישן של המעלית המשוכללת
הבחין בנוכחותם. ירון לחץ על כפתור הקומה העשירית, והדלת החלה
להסגר. מבטו של השוער וחיוכו עקבו אחריהם עד לשניה האחרונה של
סגירת הדלת, עד שנעלם לחלוטין מעיניהם. בשניה זו פרץ גיל בצחוק
רם ואף חיקה אותו בהצלחה לא מבוטלת. ירון צחק ואז החל לעקוב
אחר הספרות המשתנות באיטיות על המסך המראה את הקומה הנוכחית בה
נמצאת המעלית. גיל הביט בו וחייך.
"מה יש לך אתה? נראה כאילו אתה מפחד ממעליות. קלסטרופוביה או
מה?"
"פשש.. גיל, יפה! אתה יודע מה זה קלסטרופוביה אנחנו גאים בך!"
"אנחנו? אה.. ירון.. אתה יודע שרק שנינו פה נכון? או שאתה רואה
דברים שאני לא רואה.. וכידוע לשנינו, זה לא סימן טוב לבריאות
נפשית".
"אוף איך אתה תמיד מצליח לגרום לי לצאת הדפוק, יש לך כשרון
סודי".
"חח יש לי עוד הרבה כאלו בכובע, אתה עוד תופתע" גיל חייך וטפח
בעדינות על שכמו של חברו. זה גיחך, אך לפתע הפסיק, וחיוכו נמחק
באחת. הוא השתעל בחוזקה.
"ירון אתה בסדר?"
ירון הנהן בקושי, אך המשיך להשמיע קולות השתנקות, ואז החל גם
להתנשם בכבדות, כאדם שנחנק המנסה לשאוף מעט אוויר להשיב
לריאותיו. לפתע צנח ארצה כמתעלף וגיל תפס אותו בשניה האחרונה.
"ירון?...ירון מה אתך כמעט כיסחת לעצמך את המוח עכשיו! ירון
תגיד לי מה..."
הוא הפסיק לדבר כהרף-עין, כשהביט בירון והבחין שעיניו עצומות.
לבו של גיל כמו החסיר פעימה למראה חברו חסר-ההכרה הנתון
בזרועותיו. הוא הביט במסך הקטן במעלית. קומה 5.
עוד דקה-שתיים, זה הכל. אבל אז, איך לא, הגרוע מכל קרה. בדיוק
בין הקומות החמישית והששית, אלוהים החליט לעשות סיטקום בכיכובם
של ירון וגיל ומן הסתם צחק בהסטריה בקטע שבו המעלית נעצרה, ולא
היה נראה שיש לה כל כוונה להמשיך הלאה לקומה עשירית. גיל לחץ
ממושכות על כפתור האזעקה. הוא עדיין התקשה להאמין שזה אכן
קורה, אך סירב להכנס לפאניקה. הוא שלף במהירות את האורנג' שלו
והתקשר לנויה. אבל בכל-זאת, עם כל הכבוד לשכל של ירון,
כשאלוהים רוצה סיטקום זה מה שהוא יקבל. גיל חיכה וחיכה על הקו,
אבל נויה לא ענתה, כנראה הייתה במקלחת. גיל הביט בירון, לאחר
שהשכיב אותו בזהירות על רצפת המעלית ושם את התיק שלו למראשותו.
עיניו של ירון היו עצומות ונשימותיו נעשו מאומצות יותר מרגע
לרגע. גיל ניסה להקשיב ולתפוס קולות מבחוץ, אך לא שמע דבר. כעת
הוא תהה אם האזעקה בכלל פועלת. אחרי הכל, הבניין וכל מרכיביו
היו עוד טריים ולגמרי חדשים, ורק הגיוני שייקח זמן כדי שכל
הרכיבים בבניין באמת יעבדו כפי שהם מתוכננים לעבוד. עכשיו גיל
כבר התחיל להלחץ, אבל ניסה לשלוט בעצמו. הוא שם את ידו מתחת
לעורפו של ירון ואחז בו בעדינות.
"ירון?...ירון אתה שומע אותי?..." בזהירות רבה הוא נענע מעט את
ראשו של ירון, שפקח לרגע את עיניו.
"ירון!..ירון אתה בסדר? כואב לך משהו?"
ירון בלע את רוקו בכבדות והנהן. "למעלה....בחזה...כואב לי
לנשום.."
"תגיד לי מה אני יכול לעשות, איך אני יכול לעזור? ירון אתה
מפחיד אותי מה יש לך?..."
"כואבת לי הבט..בטן...אני לא יכול לנשום..יש לי קיבה רגישה.."

גיל לא הבין הרבה ברפואה, אבל את הקשר במשפט שאמר ירון הוא
פספס לחלוטין.
"אבל מה אני יכול לעשות כדי לעזור לך, ירון? תגיד לי ואני
אעשה!"
ירון המשיך להתנשם בכבדות ושוב בלע את רוקו. "כ..כלום, גיל..או
שזה יעבור או שלא..יש לי כדורים לזה..אבל שכ..כחתי אותם..."
"נו אז מה אני אמור לעשות, ירון?!..." גיל, שכבר החל כעת
להזיע, הביט בירון בחוסר אונים. אולי כדאי לנסות שוב להתקשר
לנויה? הוא חייג באצבעות רועדות אבל לא היה קו, כנראה קליטה
לקויה. כמובן, למה לא. אוקיי מה עושים מה עושים.... הוא הביט
סביבו בחלל המעלית, אך לא היה דבר שיכול היה לעזור לו. הוא לקח
נשימה עמוקה וקילל בחשאי. לפתע נשמעה חריקה נוראית שסימרה את
שערותיו, מלווה בצליל פיצוץ עמום שחדר לעצמותיו של הבחור
המבוהל. ואז המעלית החלה שוב לזוז. גיל לא ידע את נשמתו מרוב
אושר והתאפק שלא לפצוח בשיר-עם שוודי עליז. כשנפתחה דלת המעלית
בקומה העשירית גיל לא היה צריך לטרוח לחפש את הדירה. נויה
וויסמן, חברתם הטובה של גיל וירון, עמדה בפתחה של דלת לבנה
פתוחה לרווחה, בחיוך רחב ובעיניים נוצצות, וכלל לא שמה לב שגיל
סוחב על גבו את ירון המעולף למחצה.
"נויה.."
"גיל! אני כל כך שמחה לראות אתכם! נו אז מה אתם חושבים על
הבניין? יפה, לא?"
"נויה אני צריך להתקשר לאמבולנס, ירון התעלף במעלית, אנחנו
נתקענו ו.."
 "מה? התעלף? למה מה יש לו?"
הם נכנסו לדירה והשכיבו אותו על הספה בחדר האורחים. נויה הביאה
מטלית רטובה והצמידה אותה למצחו של ירון. פולניה אמיתית.
"לא יודע, הוא אמר משהו על קיבה רגישה וכאב בטן. נראה לי שיש
לו בעיה עם מעליות.."
נויה ניגשה לטלפון אך גיל עצר אותה.
"נויה! חכי שניה, הוא התעורר!"
עיניו של ירון אט-אט נפקחו, והצבע החל לחזור ללחייו.
"ירון תגיד לי אתה נורמלי? עוד פעם אחת כזאת והלך עליי עם התקף
לב!"
ירון חייך בזוויות פיו. נויה התיישבה על קצה הספה.
"עכשיו תגידו לי שניכם... מה פתאום עליתם במעלית, כשבשלט נאמר
בבירור שהיום עושים בדיקה כללית, ופירקו רכיבים כדי לשלוח
למעבדה, אז אסור בשום פנים ואופן להשתמש במעלית ביומיים
הקרובים??"
גיל וירון החליפו מבטים נדהמים, פיותיהם פתוחים ועיניהם כמעט
ויוצאות מחוריהן.
"איזה... איזה שלט בדיוק?" קולו של גיל רעד מעט.
"יש שלט... למטה בכניסה ללובי, ליד השוער.. בטח פספסתם את זה,
חכמים שכמותכם".
"מה?? גם השוער ידע מזה?? הוא זה שהפנה אותנו למעלית!!" גיל
הרים את קולו.
"חח השוער הזה, ממש בדרן... עיוור לגמרי ומדליק טלויזיה על
דוסון קריק, כאילו הוא גם יכול לראות משהו. הייתם צריכים
להתקשר אליי קודם...אבל איך יכולתם לא לראות את השלט?.."
גיל צנח על הספה. נויה הלכה למטבח. ירון סימן לו להתקרב אליו.
"אתה יודע, גיל, למדתי היום שני דברים" הוא לחש לו, שנויה לא
תשמע. "בחיים לא לסמוך על שוערים מברית-המועצות שמגדלים את
הבנים שלהם להיות שובבים, וגם לא לאכול טונה שהיא בת יותר
משבוע. זה עושה לי תגובות עיכול לא טובות ויש לי קיבה
רגישה..."
גיל, לא בטוח אם להיות יותר כועס או יותר משועשע, נתן בו מבט
סתום.
"מ..מה?.."
ואז הוא התעשת.
"טוב, אני אמרתי לך!..."
"אמרת לו מה?" שאלה נויה מהמטבח.
"כלום, כלום" ענה גיל. "אה, נויה? את יכולה אולי להכין לנו שני
סנדוויצ'ים? לא חשוב עם מה, רק לא טונה".
"כן, אין בעיה..חח מה הסלידה הפתאומית הזאת מטונה?...חשבתי
שירון מת על טונה".
הם החליפו חיוכים והתרווחו במקומותיהם. גיל הביט סביב.
"הממ.. מקום נחמד דווקא, אם לא מחשיבים את המעלית".
ירון זרק עליו כרית ושניהם צחקו.