מוקדש לכל מי שמסוגל ללכת לאיבוד במקלט בית-ספרי, רק לגיל,
במילים אחרות.


אלכס וחברו בסה"כ חיכו לשיעור פיזיקה. מעבדת פיזיקה היתה בפינה
מוזנחת של בית הספר הענקי בו הם למדו, ליד הירידה למקלט הגדול,
באמת מקלט עצום, כמעט כמו הבור בקרייה, שטח הפנים שלו היה כמו
של כל בית הספר. היה זה יום שייחודו העיקרי היה בעובדה שהוא
היה היום השגרתי ביותר בשנה. תלמיד תיכון וחברו מעבירים עוד
יום של כיתת יא' המתישה באמצע חיים חסרי משמעות.

הם השתעממו מעט, והמורה איחרה לבוא. דלת המקלט היתה פתוחה,
וכמעשה קונדס, נדחף אלכס על ידי חברו, שמיד נעל את הדלת.
החברים השתעשעו והבחור הדוחף פתח הדלת, מיד כשיצא אלכס דחף
פנימה את חברו ונעל את הדלת. אלכס היה בחור חסון, למעשה הוא
כלל לא היה צריך מנעול, לא היה ביכולתו של אף אחד לפתוח את
הדלת כשהוא מחזיק אותה. אך החבר השני נעלם והופיע כעבור חמש
דקות מן הכיוון השני, מסתבר שדלת המקלט בצד השני של בית הספר
היתה פתוחה גם כן, אלכס השתעשע מהעניין ונכנס מיד למקלט, ברגע
שננעל אט לעבר הצד השני של המקלט.

אלכס הלך במצב רוח טוב למדי, הוא היה אדם אופטימי ולא עצבני,
על אף שהיתה לו תחושה משונה, הוא לא מצא את היציאה. אלכס היה
בחור חסון כפי שציינו, גם ציוניו הראו שמדובר באדם שמוחו בראשו
וראשו על כתפיו, אבל חוש כיוון פשוט לא היה לו. זה לא שהוא היה
חלש, הניורון הספציפי הזה פשוט לא היה קיים אצלו, כנראה נשרף
בזמן הלידה, או עבר מוטציה עוד לפני כן. אלכס לא ידע להבדיל
בין צפון לדרום, את הדרך לבית שלו לקח לו כמה שבועות לזכור, על
אף שגר מול בית הספר, והלך לאיבוד לא פעם ברחובות עירו הקטנה,
אך תמיד ביקש עזרה מאנשים טובים באמצע הדרך, והגיע בסופו של
דבר בביטחה לביתו.

הפעם הוא היה לבד, הוא כבר הסתובב חצי שעה במעגלים ולא מצא את
היציאה, בכל זאת היה מדובר במקלט מסואב למדי, יתכן ובית הספר
שימש כבונקר צבאי לפני קום המדינה. כמות החמצן לא היתה גבוהה,
ואלכס החל להיות תשוש, הוא לא שתה שעה, משום מה הוא גם נהיה
רעב, בעיקר היה חסר לו חמצן והיה לו מאוד חם, הוא נעצר לנוח,
ונרדם.

הוא התעורר וקיווה לגלות שהכל היה רק חלום, אבל התבדה, הוא
עדין היה במקלט החשוך, הוא כבר חש ברע, לא היה לו מושג מה
השעה, כל המעלות שבהן התברך במשך השנים לא יועילו פה, כל מה
שצריך זה חוש כיוון, הוא החל לזעוק, להכות בקירות, לא ידע אם
עברו שעות או ימים, אבל הוא איבד את הכרתו, לאחר מכן גם נפח
נשמתו.

"היתה תקופה שנישקתי את המזוזה" חשב, "ואני אדם טוב לכל הדעות,
למה שלא אגיע לגן עדן, בעצם?" אך המקום שהגיע אליו אלכס כלל לא
היה דומה לגן עדן, לא היתה בו צמחיה, לפחות לא יפה, והמראות
היו משונים מאוד בוודאי לא 72 בתולות, אמנם זה בפירוש לא היה
גיהנום, הבריות נראו נחמדות למדי ולא היה סימן ללוציפר או
לאש.

"לאן הגעתי?" שאל את הפקיד בכניסה, "הגעת לארכיון האבולוציה"
ענה לו בקרירות הפקיד, "כנראה שאתה אדם כושל ואין ביכולתך
לשרוד בכדור הארץ, על כן תהיה מיצג בארכיון האבולוציה למען
הבריות המפותחות, שמביטות בנו לצורכי בידור ושעשוע" - "אבל
כיצד זה יתכן! אני נראה כמו בחור ארי, אני דוחק 85 קילו בחדר
הכושר, אין לי שום מחלה ואני פותר חידות יותר טוב מכל אדם
אחר!" התרעם אלכס המתגונן. "חכה, בחור צעיר, עוד מעט יגיעו
הרישומים שלי ונראה מה , אתה יודע, דפוק בך", הפקס היה איטי
למדי, הטיוטה לפקס שאנחנו מכירים, בסופו של דבר הגיע הנייר ובו
היה כתוב "אלכס - חסר חוש כיוון" "זה אולי נראה כמו פגם שטחי,
ידידי הצעיר, אבל תחשוב על אריה שמסתובב בג'ונגל ללא חוש
כיוון, ללא ספק, עדיף לאנושות בלעדיך".

פגוע מעט, הלך אלכס למגוריו החדשים והנצחיים בליווי אדם שהיה
נראה בסדר לחלוטין," מה דפוק בו?" חשב לעצמו אלכס, איך כאשר הם
הגיעו לפניה שמאלה הבין זאת, המלווה לא מסוגל לפנות שמאלה או
אחורה, הוא יכול ללכת רק ישר וימינה, על כן על מנת לפנות שמאלה
הוא נאלץ לעשות סיבוב של 450 מעלות ימינה, קשה אפוא לדמיין
בחור כזה בורח מאריה. מסתבר שגם הדרוויניזם החברתי נותן כאן את
אותותיו, בעלי עסקים כושלים ניסו למכור במאות שקלים מסטיקים
מאיכות גרועה, המוזיקה הזכירה לו את שנות ה70, אבל לא הצליח
לזהות אף שיר, כנראה שרק הלהקות שלא שרדו מגיעות לכאן.

"אז מה, לכאן הדפוקים כמונו מגיעים?" ניסה אלכס לשבור את הקרח
בינו לבין המלווה , "אנחנו לא דפוקים, אנחנו פשוט חסרי יכולות
השרדותיות המתאימות לכדוה"א" ענה לו בקרירות המלווה, ניכר בו
שליווה כבר עשרות אלפי חברים חדשים בארכיון האבולוציוני, אם כי
משונה שדווקא אדם עם בעיות הליכה כמוהו נבחר לדרכים ארוכות, אך
התשובה לכך היא שמקבלי ההחלטות הם בדיוק אותם אנשים שהאבולוציה
זרקה החוצה מהמשחק בגלל החלטות טיפשיות.
"אני צריך לספר לך קצת על המקום, אז תשתוק ונסיים עם זה מהר"
המשיך המלווה בקרירות "לכאן כמו שהבנת מגיע כל מי שלא מסוגל
לשרוד שם, יש כאן מספר שואף לאינסוף של בריות, בכל רגע מגיעים
לכאן מליוני חברים חדשים, תחשוב על כמות הזרעים האיטיים שלא
הגיעו אתה יודע, ליעד שלהם, במאות אלפי המשגלים שמתקיימים כרגע
בעולם". "לכל תכונה שהתפתחה אבולוציונית יש כאן את האחרונים
שהתכונה הזו לא קיימת, יש כאן אמהות שלא אכפת להן מהילדים
שלהן, יש כאן אנשים שקופצים מצוקים כאוות נפשם, יש פה אפילו
צמחים שצריכים חמצן לפוטוסינתזה ויוצרים פחמן דו-חמצני, יש כאן
גם את הגנן של הצמחים הללו, שמת משאיפת פחמ"צ, אגב אצלו הכל
היה בסדר, אבל כנראה שהוא גנן דפוק".
"ומה עם מי שמת בשיבה טובה? הוא גם מגיע לכאן?" שאל אלכס, "לא,
למען האמת רק הדפוקים זוכים לחיי נצח, מפני שתפקידם הוא לבדר
את הבלתי-דפוקים, מה גם, שיש כאן בעיית מקום" - "אבל לפי כמות
החברים החדשים בכל יום צריכים להיות כאן אינסוף מקומות" תהה
אלכס, "כן... זה כמו שתיקח מלון עם אינסוף חדרים, תוכל לשים בו
אינסוף אורחים, אבל האם תוכל לשים בו את אינסוף המספרים
הרצינולים? לא ולא" "מה הקשר?" "אין קשר, סתם רציתי להשמע חכם,
אני הייתי פרופסור למתמטיקה, לפני שנהרגתי בתאונת דרכים בעקבות
פניה לא נכונה שמאלה, אתה מבין לקחתי ימינה ועשיתי פרסה
ימינה...".
"ואיך מגיעים לכאן? אי אפשר לחזור?"  שאל אלכס, שראה שבינתיים
הצליח להתחבר לא רע עם המלווה, כבר שנים שלא דיבר איתו מישהו
על מתמטיקה, ואלכס, אלכס היה מחשב אינטגרלים בזמנו הפנוי.
"לא" , קיבל תשובה נחרצת, "אל תשכח, שאתה מת, אתה אמנם מרגיש
חי ונראה חי, אבל בשביל האנשים החשובים באמת, השורדים, אתה מת
לכל דבר, כנראה שברגע זה מתרחשת ההלוויה שלך, וכולם בוכים על
הקבר שלך, בהתאם לרמת אהבתם אליך, כמובן, האנשים שתבדר לא
הכירו אותך בתור אדם חי בין כה, סביר להניח, בכל מקרה,  הגענו
למעונות שלך, אתה זקוק לתנומה קלה".
אלכס לא אהב את הרעיון שדווקא הוא יחיה במקום בו בעצם הכל רע,
והבין שהדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לנסות להדחיק עובדה זו
ולישון, כמו שהוצע לו.

כשהתעורר מצא את עצמו באותו מקלט בית ספרי, "מכל סוף אפשרי",
תהה, "דווקא סוף נדוש, בסגנון אמא ודני של כוורת, כאשר אמא
מגלה שהכל היה חלום, דווקא סוף נדוש כזה נבחר לסיפור?", לפתע
נפלה עליו ההבנה - גם כותב הסיפור לא שרד את מבקרי וקוראי
הספרות, ואלכס לא חזר לכדור הארץ, כי אם נשאר כלוא בסיפור גרוע
בארכיון האבולוציה, מבדר שורדים עוברים ושבים. הוא שאל שתי
בנות היכן היציאה, וחזר לשיעור.




מבוסס על סיפור אמיתי בהחלט.