דיני מחפשת דירה.
היא חושבת שהפעם מגיע שיהיה לה טוב.
היא לא יודעת בדיוק למה מגיע שיהיה לה טוב.
הרי לא לכולם מגיע, למרות שיש אימרה שחוקה כזו, שלכולם מגיע
שיהיה להם טוב, או בעצם, היא עושה תיקון קטן ונחוץ בזכרון
האימרות שלה, שלאף אחד לא מגיע שיהיה לו רע.
היא רוצה להסכים עם האימרה הזו, אבל לא כל כך מצליחה, למרות
שהיא גם לא כל כך מצליחה להסכים עם הזלזול המקובל אצל הסובבים
אותה באימרות שחוקות.
היא מחליטה לא להפלות בין אימרות שחוקות ולא שחוקות. היא בעיקר
מצליחה בקלות להסכים, שאפליה היא איומה.
היא רואה בחיוב את הזלזול המקובל אצל הסובבים אותה באפליה.
היא שמחה שהסובבים אותה הם אנשים שמזלזלים באפליה.
היא יודעת שיש דברים שמן הראוי לזלזל בהם.

דיני מחפשת דירה.
היא חושבת שהפעם מגיע שיהיה לה טוב.
זה מה שנמי, חברה שלה אמרה, שהפעם מגיע שיהיה לה טוב.
ונמי, את זה היא יודעת בוודאות, רוצה בטובתה.  ככה זה חברים,
תמיד רוצים בטובתך. זאת, היא יודעת ללא ספק, אימרה שחוקה שאין
לזלזל בה. בעולם האכזר הזה, שבו אנו חיים, שכולו מלא רעות
חולות, כמו אפליה ומלחמה ושנאת חינם, אסור לזלזל בערך החברות,
גם אם הוא שחוק קמעה.
היא רואה הרבה מודעות של דירות  ותולשת הרבה פתקים עם מספרי
טלפון באוניברסיטה.
בדרך הביתה היא מחליטה להכנס למכולת הזנוחה והמרוטה שליד הדירה
שלה.
לא צריך תמיד לבחור באופציה הנוחה ולהכנס לסופרמרקט גדול
וממוזג ששייך לרשת נצלנית, שדוחקת את רגליהם של בעלי עסקים
קטנים שרק רוצים להתפרנס בכבוד, היא מזכירה לעצמה.
היא יוצאת מהמכולת, לאחר שהיא מתגברת באומץ על רתיעתה הטבעית,
המובנת, מהריח הלא פלסטי ששורר בה, שבמחשבה שניה, יש בו אפילו
משהו אמיתי ונעים.
היא קנתה חצי קרטון ביצים, ככה לא ימכרו לך בסופרמרקט, היא
מזכירה לעצמה.
היא רואה קצת מטושטש, החום והריחות במכולת החביבה קצת ערפלו
עליה את דעתה, אבל אין לה ספק שהיא רואה מולה מודעה לדירה.
והרי הפעם מגיע שיהיה לה טוב, אז כדאי לה להתקרב.
ככל שהיא מתקרבת למודעה, והיא כבר מאוששת יותר, היא בטוחה עוד
יותר שכתוב "דרושה", או "דירה".
כשהיא מתקרבת ממש, היא מתאכזבת לגלות שטעתה. במודעה כתוב בעצם
"הפגנה".