מה זאת אהבה?
תלוי מי נשאל. התשובה תמיד תשתנה.
האנשים שהצליחו בעניין הזה אמרו שזה התחושה הכי יפה בעולם.
התחושה שעושה את כל החיים משהו אחר לגמרי (כמובן טוב) ושעושה
את גיל ההתבגרות למשהו כל כך יפה.  אבל אם תשאלו אותי זה
התחושה הכי רעה בעולם, אולי מרגישה טוב בהתחלה אבל בסוף זה סתם
רע בלב כמו קדחת כמו איזה מחלה שנועדה לגרום לך לדיכאון.
זה כמו מן כישוף אקראי (מטליסמן אם מישהו מכיר) שיכול להיות גם
טוב וגם רע.
הכל תלוי על התנהגות שלך אופי ודנא.  אתה כל כך נתלה על התחושה
הזו לפעמים (ולפעמים זה גם תמיד) אתה כל כך תלוי בזה שאתה חושב
על מושא אהבתך אתה יודע שהיא בת אדם, אולי הרבה יותר מיוחדת
מהבנות האחרות אבל בת אדם היא לא מלאך משמיים למרות שהרושם
שהיא עושה הוא כזה. כל מילה שלה יכולה לעשות לך את היום -
לטובה או לא...  ושהיא מגלה בדרכים מיסתוריות שאתה אוהב אותה
והיא דוחה אותך בעדינות מבלי לנסות לפגוע כדי להסתיר את
התכונות שאני מכיל: כיעור, חנון, בן אדם עצוב (בגללה אבל הרושם
הראשוני הוא החשוב) וכ"נ.  ואם היא אומרת היא אומרת לי תירוצים
כדי לא לפגוע או שטויות שלאחר שבוע כל מיני דברים שקורים
סותרים אותם ואת מה שאמרת לי.  נמאס לי מהתחושה הזאת שגורמת לי
לפעמים לשבת שעות ולבכות על זה ועל כמה שאני מסכן ועל כמה
שלאחרים כל כך כיף בגיל הזה ואני...  לא נהנה, רק בוכה על זה.
כל שנייה בדיכאון הזה שאתה מרגיש את הלב שלך נשבר (כשהתחלתי
לכתוב את זה למחשב עוד הייתי שמח, עכשיו אני מתחיל לבכות שוב)
וכל הזמן אני בוכה, בכי שקט שלא ישמעו וכל מה שאני רוצה לפעמים
זה להיות לבד ולפרוק את ההכל מהלב שלי. זה בכלל לא כיף אבל זה
משחרר אבל זה גם ממכר, לא יודע למה אבל זה ככה.  כל הבכי והעצב
הזה רק גורמים לי לחשוב איך להתאבד ובאיזה אופן כדי שזה יהיה
מהיר, ללא כאב, בשנייה.  אמרו לי פעם שאחרי המוות יש רק חושך
גדול ואין כלום חוץ ממסך שחור ענקי. בהתחלה זה קצת הרתיע אותי.
אבל עכשיו לא אכפת לי, למה לזה להרתיע אותי? אני אהיה מת, ולא
אהיה מודע לעצמי ולא אצטרך לדאוג לכלום, לא לעשות כלום, לא
אכפת לי כבר איך להרשים אותה כי בעולם שאני אהיה למזלי הרב היא
לא תהיה, לא יהיה לי אכפת מהלימודים או מכלום, פשוט אני אהיה
רגוע טוטאלי בלי מודעות לעצמי.
במילים פשוטות - אני מעדיף את הריקונות הזאת יותר מהחיים שלי.
ואחרי שאני אמות מי אמר שיהיה חושך?
אולי באמת יש גן עדן וגיהנום (ע"פ הדת היהודית כולם בסוף
מגיעים לגן עדן) ואולי אז אוכל לראות את סבא שלי ז"ל שהיה אדם
נפלא.
בקיצור לכל היצירה בשבילי אהבה מסתיימת ברצון למות:
זה לא אשמתה במה שקרה זו בחירה ולא ממש צריך להיות אכפת לה מי
זה, זה מה שאני מרגיש והיא לא צריכה לשנות את הדיעה שלה גם אני
אתאבד וגם אם כן, היא לא צריכה להרגיש שום אשמה. ככה זה צריך
להיות. אני הייתי עושה אותו דבר (חושב לפחות)  אם המקרים היו
הפוכים (כלומר אם מישהי הייתה רוצה לצאת איתי והיא כמוני).
הייתי נותן לה מינמום יחס טוב שלא תרגיש רע בדיוק כמו ששיר
עושה.  אבל מה זה משנה עד שזה יקרה יעבורו כמה עידני קרח טובים
או במילים אחרות אני אהיה מת עד שדבר כזה יקרה.