סתם כבר ממילא נמאס לי מהכל
נמאס לי מהחברה
נמאס לי כבר לחיות
אין לי טעם
מה הכיף לחיות?
כולם אומרים שאת כל הכיף עושים כשצעירים
האוהבים הצעירים
ואני אוהב צעיר?
לא, אני סתם חנון צעיר
שבנות מחפשות לא לצאת איתי
וכשאני בא למסיבה
מישהו בא ואומר לי מה נשמע
או משהו כזה,
האם מישהי באה ואומרת לי שלום מה נשמע
ונותנת לי נשיקה בלחי?
וכשאני במסיבה,
האם אני בכלל מדבר עם מישהו או עם איזה חבורה?
האם אני עושה משהו חוץ ממלכת הלוך ושוב כל המסיבה
כל שנייה אני אובססיבי לגבי איך שאני עומד, נראה,
וכל מה שאני רוצה זה לשבת לחצי דקה
אבל כל הכיסאות תפוסים,
וכשאתה לבד ואתה שומע את כולם מדברים:
"את אוהבת אותו" או "אתה אוהב אותה, אל תשקר"
בשיחות של אהבות החיים
ואני רואה זוגות מאושרים.
כל מה שאני רוצה זה למצוא מישהו שאני יכול לדבר איתי על הכל
באותו שנייה
ולהתפרץ בבכי על המקום, נאלצתי גם ללכת אחרי מסיבה 4 ק"מ לבד
למרות שזה לא היה מתוכנן
בהם יש פחדים, קנאה. אני רואה בדרכי עבריינים שאני לא יודע מה
הם יעשו לי, אני חושב
שאני לא יודע איזה טירוף יש להם בשכל, אולי הם מסוממים והם
ירצחו אותי על המקום בלי חשבון
עם סכין או אקדח. או שאני בדרך רואה זוגות אוהבים שהולכים יד
ביד צמוד. ואני כל כך מקנא ובא לי לבכות, להוציא את הכל.
לפעמים פשוט בא לי לסיים את החיים שלי בלי כל השטויות האלה
כבר
נמאס לי מהכל.
נמאס לי שאנשים קובעים לי את החיים בדברים שלכל בן אדם אחר יש
זכות לקבוע מה הוא רוצה.
נמאס לי שאנשים מתחמקים ממני באי סי קיו ומשחקים אותה לא
שומעים.
נמאס לי שאני מדבר עם אנשים בטלפון ואיך אני אומר להם שאני
צריך ללכת הם מנתקים לי בפנים.
נמאס לי שאמא שלי כל הזמן אומרת לי שאני יפה ואני יודע שאני
סתם מכוער.
נמאס לי שבתמונות אני תמיד יוצא מכוער.
נמאס לי שלאחרים תמיד הולך טוב יותר ממני אם זה בחברה או הכל
פשוט הכל דוגמאות מובהקות.
נמאס לי שבנות דוחות אותי.
נמאס לי  שאני לא נהנה מהחיים שלי שאני יכול.
נמאס לי לדבר אל עצמי נמאס לי להיות לבד.
נמאס לי שלאנשים לא אכפת ממני.
נמאס לי שהם סתם מתחמקים אם לא הייתי אומר להם שלום הם בכלל לא
היו מגיבים.
נמאס לי שאני תלוי בכולם.
נמאס לי להיות תלוי באנשים, בטובה שלהם שהם איתי.
נמאס לי שלי אין זכות להביע את הדיעה של עצמי.
נמאס לי לשפוך את עצמי אל המחשב במקום אל אנשים.
נמאס לי מהכל.
אין לי חברים אמייתים.
אני סתם מכוער.
נמאס לי כבר שאני צריך לראות את הילדה שאני אוהב
אומרת לכולם שלום ולי היא לא אומרת כלום.
אני רואה אותה מנשקת את כולם בלחי,
אני לא מקבל שום נשיקה.
נמאס לי להיות בודד.
נמאס להיות בן אדם עצוב כל הזמן.
נמאס לי לשכוח את הכאב הזה כשאני מגיע הביתה.
אני פשוט רוצה לבכות על המקום אין לי כוח כבר לשטויות
ולאשליות.
לפעמים אני חושב שכבר נמאס לי מהחיים.
בא לי לשים להם קץ אבל מה שמפחיד אותי זה השלכות של אותם
מעשים.
אני מפחד בעיקר מהרגע שבו אני אשים קץ לחיי.
אני מפחד שאולי אם אני אשתמש באקדח של אבי יאשימו את אבי
ויכלאו אותו.
וכנ"ל לגבי המ-4 של אחי.
וכל מה שנותר לי זה לתלות את עצמי או לקפוץ מהחלון או לדקור את
עצמי בראש,
אבל אני לא יכול כי הרגעים האלה מפחידים אותי מאד.
ונמאס לי מהפחד הזה אני פשוט רוצה רק למות.
מה הטעם לחיות? אני לא נהנה בחיים.
בחופש אני לא רואה אף אחד.
אני חושב שכולם משועממים.
אבל אני טועה ואני שומע אחרים,
על איך שהם טיילו אתמול ועל איך שהם הלכו עם חברים או עם
חברות.
אני לפעמים בורח אל החלומות
שבהם אני נהיה חזק ולא אכפת לי מה אנשים יחשבו,
שבהם אני לא צריך לעשות חשבון לאף אחד
ואני יכול להאשים אותם במה שעובר עלי,
שזה אשמתם שאני ככה נהיה מתוסבך
שנהייתי כל כך מטורף.
אני לא אפגע בהם אבל אני אוכל בהחלט לנקום
באנשים אחרים שהרסו לי את החיים,
ניצלו אותי כל כך הרבה זמן והרסו לי חלק מחיי.
נמאס לי שאני כותב כל כך הרבה יצירות
על הילדה שאני אוהב ועל כל הפנטזיות.
זה אולי מרגיע כמה דקות,
אבל כשאתה חוזר למציאות
הלב נשבר עוד יותר.
נמאס לי לכתוב עליה בגלל זה,
אבל שהמוזה מגיעה אני חייב לכתוב.
אני נהנה לכתוב
אבל סובל אח"כ להרגיש את הלב שוב נשבר,
וכל מה שאני רוצה זה שה' יהרוג אותי כבר.
לפעמים אני מדבר בקול שקט שיחה דימיונית עם ה'
בתקווה שהוא באמת שומע אותי ומבין אותי.
אבל אני חושב שהוא יישות עליונה והוא שולט על כל הדברים
ואם יש סיבה למה זה קורה לי אז כנראה שאני לא מבין,
וגם אם הוא יתגלה וידבר אליי הוא יהיה צודק
כי לו יש תמונה גדולה יותר משלי ממה שאני רואה.
וגם אם היה לי את התמונה שלו לא הייתי מבין
כי הוא לא בן אנוש הוא ה'.

וכשאני צריך ללכת לישון בלילה ושאני במיטה חושב,
אני צריך לזכור את כל הכאב לב הזה שאני מרגיש ברגעים האלה שאני
כותב את זה.
ואני פשוט בלי המסיכה הזאת שאני מראה לכולם אפילו לעצמי,
אני פשוט רוצה להתחיל לבכות.
ועם הילדה שאני אוהב
אני לא אזכה להרגיש אותה כמו בחלומות שלי.
לא אוכל להרגיש אותה בידיי,
או שמשעינה ראשה על כתפי.
אני לא אהנה מהאהבה
ובשבילי זה סתם סבל.
וכל מה שאני יכול לעשות זה להסתכל על יופיה
אז מה כבר שווה לחיות?
וברגעים היחידים שהיא משעינה ראשה על כתפי
זה רק מתי שאני משעין כרית על כתפי ומנסה לחשוב שזאת היא.
אני שופך כרגע את הנשמה שלי
את כל מה שעל ליבי,
מה שאני מרגיש שאני על סף שבירה.
מה אני אעשה,
אין מה לעשות -
ככה נולדתי
וככה אני אמות.
אני רק מקווה שזה יקרה בקרוב.
אפילו אם זו תהיה תאונה
לא אכפת לי.
רק מה שאני רוצה
זה שהמשפחה שלי תדע שאני אוהב אותם,
את כולם אני אוהב,
וגם את החברים.
אם אני אסיים את חיי בקרוב כמו שאני רוצה
אני אסיים את היצירה הכי כואבת שלי,
את סיפור חיי שבשבילי הוא טרגי.

יכול להיות שאני מגזים אבל מה אני אעשה, ככה אני מרגיש.
תמיד אני אומר תודה על האוכל החם שיש לי בבית,
ועל הורים אוהבים ועל הבית טוב שיש לי בבית,
אבל חוץ ממשפחה יש חברה אחרת
והיא גם חשובה,
וזה כבר נושא פילוסופי אחר
שכל בן אדם זקוק לה,
ורק בה אפשר להנות כשאתה צעיר
אבל אני לא נהנה,
ואני שונא לאבד חלקים מהחיים.
אני רוצה להנות,
אני רוצה לצאת עם חברים,
אני רוצה לצאת עם בנות,
אני רוצה לצאת עם הילדה שאותה אני אוהב
ושהיא תאהב אותי,
ונצא למקומות יחדיו ונרגיש את היצר של האהבה,
לא יצר מיני,
יצר של האהבה שאתה רוצה למלא.
שנרגיש את ההרגשה הטובה לצאת עם מישהי שאתה אוהב,
אבל מכיוון שזה לא אפשרי,
ואני חי תמיד בזכרונות
איך היא דיברה אלי לפני כמה חודשים או ימים או שבועות,
אני לא אומר שמה שהיא אומרת זה לא החלטה נכונה,
אבל אני לא יכול להאשים אותה אם היא אמרה לא,
כי זה יכל לקרות לי.
לא הייתי יוצא עם מישהי שלא הייתי רוצה
אני למשל לא הייתי יוצא עם ילדה מכוערת וחרשנית,
וזה למה שאף אחת לא תצא איתי.
אני יודע שכל חיי אני אהיה רווק בודד,
אבל כבר לא אכפת לי.
אני רגיל שהלב שבור,
זה לא מעניין אותי כי כבר לא אכפת לי כלל.
נמאס לי מהכל!
פשוט ככה נמאס לי!
לא הייתי כותב את זה אם הייתי נהנה מהחיים,
אבל אני לא נהנה וזה למה שאני כותב.
לפעמים אני סתם רוצה שמכונית תדרוס אותי,
סתם אני רוצה באמצע נסיעה של מכונית להכנס לה כשהיא על מהירות
גבוהה,
ופשוט לשים לי קץ לחיים.
נמאס לי גם...  מהרבה דברים.
נמאס לי מהכל,
פשוט מהכל!!!