היום אני מסתכל ומקשיב לעצת ידידתי ברקני, שאני פשוט אכתוב
סתם... מה, אסור?
אני לא בדיוק משוררסופר גדול, מכיוון שאני כותב את היצירות
שלי, אני לא מצליח לכתוב מהלב שלי. כי יוצר ספרותי טוב יודע
ומכיר את עצמו עד הסוף. אני לא מכיר את עצמי ולעיתים אני חי
באשליות (על העולם האמיתי), שגורמות לי לפעמים לפתח רגשות
מוטעים ולבילבול גדול. אני לא מסוגל ל"לשלוף" מעצמי את האמיתי
שבי, כי כשאני שולח יד לשלוף את הרגש האמיתי שלי הוא עובר
צמתים שמסבכים לך את ההגיון ואת הלב. מי שמכיר אותי יודע שיש
לי נטייה לפתח רגשות לאנשים מהר מדי, כמובן שזה לא כל כך
שכיח.
אני חייב לומר גם שבתור כותב אני לא חושף הכל על עצמי, יש לי
הרבה סודות שרודפים אותי ומכרסמים בי כבר שנים, שלא לדבר על
העבר ה"מזהיר" בכיתה ו', שממש הרס לי את החיים שלי. ממש איך
שאני כותב את זה, הרגש שמתבטא מזה הוא מבולבל. אני לוחץ על
המקשים חזק ברגעים שמתקרבים ללב שלי, אבל לסודות שלי, לסודות
שקבורים בי, שאני רוצה שיהיה רק מישהו אחד שידע עליהם, מישהו
שיבין אותי באמת. לפני כמה זמן סיפרתי לחופית באי סי קיו על
אחד הסודות שלי, שהוא לא הכי נורא אבל היה קשה לכתוב אותו,
למרות שאני חושב שהסיבה היחידה שלקח לי זמן זה בגלל שידעתי
שמצפים ממני לקחת את זה קשה.
מה שמוביל אותי למשהו אחר - אני יותר מדי עושה מה שאחרים מצפים
ממני ואני מודע לכך, לפעמים זה טוב ולפעמים זה רע.

אני לא מגזים כשאני אומר, שכשאני בחברה כל המחשבות האלה כובשות
אותי ואפילו גורמות לי  לאינסטנקטים מוזרים, כשמגיעה נקודת
הזוועה והאימה (כשאני הולך לישון בד"כ אני נזכר) אני עושה
תנועות מבלי לשלוט על עצמי במשך איזה שנייה וחצי ובדרך כלל זה
סימני תקיפה או דחייה של מה שאני חושב. בחברה אני מפנים הכל
וזה יותר מדי ואני לא עושה את זה בחברה. אני גם מפחד מהרגע של
ההבכה, שיחזור על עצמו כי אני יודע שזה ירדוף אותי הרבה זמן
וזה לא ירד ממני.

לפעמים, כשאני לבד, אני פשוט חושב שאולי פשוט לסיים את החיים
שלי כדי לא לסבול את זה יותר. אני יודע טוב מאד שמה שעובר לי
כל הזמן בראש אף אחד לא חווה ואף אחד לא צריך ככה לריב עם עצמו
כמו מה שאני עושה. אני לא יכול להיות ברוגע עמוק ואני לא זוכר
מתי בפעם האחרונה הייתי ברוגע עמוק, גם כשסיימתי את כל שיעורי
הבית, מבחנים, עבודות, והבנתי את החומר והכל והכל.

בדרך מסוימת שאני לא רוצה להגדיר כרגע אני גם רוצח את עצמי
במחשבות שלי.

זה מדהים כמה שהעבר שלי רודף אותי, אני כל הזמן מודע לו ואני
איכשהו רוצה לחסל אותו להשמיד אותו או אפילו להדחיק אותו, שאני
לא אזכר בו אף פעם. העיקר - חומר למבחן אני שוכח, אבל את זה
לא. גם אנשים שמכירים אותי בחברה לא באמת מכירים אותי. אנשים
חושבים למשל שאני דתי ונכון שלפעמים זה מצחיק, אבל זה לא באמת
מה שאני: אני לא מניח תפילין, לא הולך לבית כנסת, אני אפילו לא
שומר שבת ולפעמים הבילבול בין יום חול לשבת מבלבל אותי כל כך,
שאני מדליק אש בשבת ולא שם לב.

אני תמיד משתדל להיות בן אדם טוב. אישית, אני רואה באידאולוגיה
שלי, שהמוסר הוא הדבר הכי טוב שיש, וקיים אחרי שאני באמת אצליח
להסדיר עוד כמה דברים בראש שלי בקשר לזה.

אני האויב הכי גרוע של עצמי, ממה שלמדתי מכל זה. אין לי מה
לומר על זה שבן אדם קופץ על עצמו במחשבות שלו ותוקע בעצמו השני
3 טפרים (ידוע גם בשם קלואוס באנגלית) בבטן, זה לא ממש
סימפטיות עצמית.

מקווה רק לטוב.