צוהרי יום שלישי ה 16 לאוקטובר 1973, 30 שנה לאחור, כל הלילה
נלחם גדוד 890 על חייו בחווה הסינית, הכוח המצרי מאיים לסגור
על הציר היחידי שפתוח לתעלה, אריק מנסה להקים ראש גשר, אנחנו
עומדים על יד הציר, מוסתרים מהכוח המצרי על ידי סוללות עפר,
ידוע לנו שחבורת צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה של שטח מישורי
חשוף לחלוטין לאש המצרית, כל כלי שניסה להגיע לחבורה ההיא
הושמד, לוחמיו הרוגים או פצועים... מחט הצנחנים אל"מ עוזי
יאירי ז"ל המג"ד איציק מרדכי, עומדים לידנו, מביטים בנו, אני
מביטים בהם, יודעים...

יודעים

יודעים שתם סיפור חיינו,
מביטים באודים העשנים, העשן מסתלסל לו בשקט.
יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום חברים, לוחשים...
מסירים כל משקל מיותר מגוף הנגמ"ש, כל ק"ג שיורד מועמס על לבנו
הרועם בחלל החזה.
הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז מטלטל את גופך, יום מותך הוא היום.
חייך אל המוות, תציץ לו בעין, אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק
לרגע?
יורדים לוחמים, נשארנו חמישה, בעיקר הרווקים שבינינו.
בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו אנא, כוחותינו אוזלים והולכים,
מתים כאן הרבה, נגמר כאן הדם",
מציץ בידידיה, הוא מציץ בי, סופרים דקותינו שעוד נותרו כאן על
האדמה הזו...
ידו האוחזת ב"סידור" הקטן, עיניו עצם בתפילת הרגע,
מציץ לאחור לתא הלוחמים,  יושבים,  מכתב אחרון משרבטים,
הכך חש מוצא להורג, במורד מסדרון?
מפתחות סוגרו ביד סוהר אלמוני, גורלו כבר נחתך,
פסק הדין כבר ניתן, השופט פטישו כבר הקיש,
אנחנו שם רק רוצים להחריש.
הרמקול מרשרש קולות מלחשים, מרחשים "אנא..."
מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת, בדיקות אחרונות,
ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו" ידידיה לוחש לי בקשר הפנים,
אני כולי מרוכז בדרך, בטילים שעפים לעברנו...
דוהרים במישור על סוס מלחמה מחמרן,
ריח אבק השרפה, ידידיה את הדק המק"כ סוחט,
תרמילים לוהטים על ראשי וגבי נוחתים, צורבים צווארי, אך מי
בכלל חש,
קדימה, קדימה, אני לוחש ועל הגז לוחץ.
צמחו לו כנפיים אני חושב, דוהר במישור הלבן, משובץ כל כולו
בכלים השרופים,
כה מוזר, כולם שלנו, גופות לוחמים מוטלות, מציצות בעיניים מתות
לשמיים ריקים מחלומות,
חלומות שכבר להם לא יתגשמו, הכדורים חוזרים וחובטים בגוף
הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח לספוג,
"רק לא טיל" לוחש לי טוביה החובש שיושב שם למטה, "רק לא טיל"
לוחשים כולנו...
"שלושה כבר פספסנו" מודיע ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך לזגזג",
אולי זה עוזר...
באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש מאחורי טנק שרוף הפוך צריח
מתחבא...
המצרים רק כמה מאות מטרים מאתנו, צועקים, מקללים ומצחקקים,
יורים צרורות לעברנו...
"עכשיו או לעולם לא אנחנו אומרים", יוצאים בריצה אל החבורה...
יודעים יום מותנו הוא היום, אבל בינתיים כנראה עוד לא...
זוחלים מלוחם ללוחם, "קיבינימט" טוביה אומר, "כולם כאן מתים",

"עושים עוד סיבוב" אנו מחליטים,
חיילים, ילדים, לחלל מותם צופים, גופת הקשר עוד חמה, קולו כבר
בקשר נדם...
"תחזרו" מקרקר המכשיר, "מתינו  נשאיר מאחור?"...
"נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.
"לאאאאאאאאאאאאאא..." זעקה מבטננו פורצת,
"זו פקודה" מצרצר לו הרמקול,
"הולכים" אומר אז טוביה, אין מקום בנגמ"ש ליותר משניים שלוש,
וכאן יש עשרים.
"חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש בזחילה חוזרים, כדורים מעל
ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת.
יודעים, היום הוא יום מותנו, מוחי הקודח לוחש,
רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי לרגע מחזיר,
פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן האבק האדיר עלינו מחפה,
הרוח שנעורה את האבק לוקחת ואת המצרים הענן עוטף.
חזרנו, יודעים יום מותנו היום, פסק הדין רק נדחה,
"אחד שם הרים את ידו" יעקי המ"מ אומר...
"לא יתכן" טוביה אומר, אחד-אחד שם בדקתי,
"תחזרו לשם" יש לכם משימה לסיים הוא אומר...
הרי אנחנו כבר יודעים, היום הרי הוא יום מותנו,
לפגוש אותו עכשיו יצאנו.