נטע פקחה עיניים והביטה בשעון שעל השידה. השעה הייתה חמישה
לשבע וכמו בכל בוקר היא התעוררה בלי עזרת שעון מעורר, תמיד
בזמן לקום לעבודה.
היא שכבה ללא ניע עם גבה אליו, מרגישה את כובד גופו בצד השני
של המיטה. בשלוש לפנות בוקר היא שמעה את צעדיו בחדר השינה
ונשארה לעצום עיניים, נושמת נשימות איטיות של שינה עמוקה. הוא
נשכב בצידו ואחרי כמה דקות שמעה אותו נוחר. ריטואל קבוע
בשבועות האחרונים.
בשבע בדיוק היא הסירה את השמיכה מעליה והתיישבה. היא הושיטה את
ידה אל נעלי הבית כשלפתע אחז אותה קוצר נשימה. היא ניסתה לנשום
עמוק, אבל לא הצליחה, רק להוציא אוויר. היא הרגישה שמשהו כמו
לופת את חזה וגל של זיעה שטף אותה מפניה ועד כפות רגליה.
הראי שעל הטואלט היה מול המיטה והיא הסתכלה בעצמה ואפילו לא
יכלה להיבהל מלובן פניה. מה קורה לי?.. די, נו.. אמרה לעצמה
בקול חלוש. היא נשכבה שוב לאט וחשה את ליבה דופק חזק כמו יד
עצבנית של שיכור על דלת. שיעבור.. שיעבור.. היא מילמלה בלחש
ופחדה לעצום עיניים. היא הסתכלה על מחוג השניות בשעון והחלה
לספור אחת, שתיים, שלוש, ארבע... זיעתה החלה להתייבש וקצב הלב
נרגע מעט, אך עדיין לא יכלה לנשום יותר עמוק מנשימות שטחיות.
היא נשארה לשכב עוד כמה דקות, חוששת לקום שוב שמא התחושה
האיומה הזו תחזור עליה ושקלה לרגע להעיר אותו, שיעזור לה. ואז
נזכרה במריבה של אתמול בצהריים וחזרה בה. קומי, לאט. דיברה
לעצמה. היא התיישבה שוב, בתנועות איטיות. בינתיים בסדר. היא
הביטה מעבר לכתפה. הוא ישן, פיו פתוח ונוחר מדי פעם. עזבי
אותו. תנסי לקום. לא צריך נעלי בית. למקלחת. קמה לאט והלכה
לחדר האמבטיה. היא הביטה שוב בעצמה בראי שם, הלובן המפחיד של
פניה נעלם, אך קצוות שערה היו רטובים מזיעה. אני חייבת ללכת
לקופת חולים, צריך להתקשר לבתיה.
אחרי המקלחת החמה הרגישה מעט יותר טוב, היא התלבשה והסתרקה,
מעודדת מעט משיפור המראה, אבל עדיין הרגישה מועקה בחזה. אולי
זה התקף לב? לצעירים יש התקפי לב? אוקיי, בלי לחץ, נטע. תתקשרי
לבתיה, תגידי לה שלא תגיעי היום ולכי לדוקטור מינץ.
בתיה אמרה שכמובן אין בעיה, איחלה לה שתרגיש טוב מהר והבטיחה
לה שתעביר לדפוס את הדיסק של פירסום ירקוני. נטע ידעה שהיא
יכולה לסמוך על בתיה ונרגעה מעט.
עכשיו לקופת חולים. היא חיפשה את הסניקרס האדומות האהובות שלה
ומצאה אותן ליד הדלת, אלא שהשרוך בנעל הימנית היה סבוך כבר כמה
ימים והיא ידעה שאין לה כוח להתעסק עם זה עכשיו, ונעלה את
הכפכפים החומים המכוערים שלה. הופעה זה לא מה שחשוב עכשיו.
צריך לקוות שנוכל להיכנס בלי תור.
בקופת החולים היה תור של ששה עשר איש ונטע תהתה אם דוקטור מינץ
מחלקת את המספרים הזוכים של הלוטו היום או שאולי נגיף האבולה
הגיע לשכונה. "מי אחרון?" שאלה. "אנחנו." ענתה אישה אחת שעל
ברכיה ישב ילד בן 4. נטע חיפשה מקום לשבת, אבל כל המושבים היו
תפוסים ובסוף התיישבה על הריצפה. עם המזל של היום אני לא אצליח
לקום כשיגיע התור שלי. חשבה.
הזמן זחל באיטיות של צב בן מאה וכל אחד נשאר אצל דוקטור מינץ
לפחות רבע שעה לספר את כל קורות חייו ותחלואיו. נטע החליטה
לקום וללכת הביתה. זה בטח סתם וירוס במילא, חשבה וניסתה לקום.
ונפלה.
הנפילה עצמה לא הייתה מביכה כמו העובדה שעט לעזור לה זוג מבוגר
שבקושי סחבו את עצמם ומילמלו כל מיני מילים ביידיש עם הרבה אוי
בין מילה למילה.
"תיכנסי את בתור שלנו, זה בסדר." אמר הבעל לנטע שניסתה להפגין
עסקים כרגיל ללא הצלחה. "תודה." היא ענתה מתנצלת בקול חלוש
ונכנסה לחדרה של הרופאה.
דוקטור מינץ הייתה רופאת המשפחה שלה עוד מהגן והכירה את נטע
ואת כל משפחתה.
"נטע, בוקר טוב. שבי." דוקטור מינץ הקלידה במחשב. "כן, מה
הבעיה? לא מרגישה טוב?"
נטע סיפרה לה כל מה שעבר עליה הבוקר ודוקטור מינץ בדקה לה דופק
ונשימות ולא מצאה שום ממצא פיזי לא תקין. היא רשמה לה לעשות
בדיקת דם מחר, ושאלה אם יש בעיות בעבודה או בבית שיכולות לגרום
למתח.
"כן, בערך.. את חושבת שיש קשר?" שאלה נטע.
"יכול להיות. בכל מקרה נהיה יותר חכמים אחרי בדיקת הדם. תנסי
להתרחק מדברים שגורמים לך לחץ וחרדה. אני לא רואה שום סימנים
לאיזו שהיא מחלה, ככה שסביר שהסימפטומים באמת נובעים מלחצים
נפשיים. אני ארשום לך כדורי הרגעה לא חזקים, בכל מקרה אל תקחי
אותם עד אחרי בדיקת הדם."
נטע לקחה את המרשם ואת ההפנייה לבדיקת דם, הודתה לדוקטור מינץ
ויצאה מהחדר.
ליד הדלת עמד הזוג המבוגר ונטע הודתה להם שוב על שנתנו לה
להיכנס במקומם. האישה חייכה וטפחה לנטע על הכתף. "תרגישי טוב,
בובה'לה."
נטע הנהנה בתודה ויצאה מקופת החולים.
היא הביטה במרשמים שבידה וידעה שהתשובה לא בבדיקת הדם והתרופה
היא לא בכדורי ההרגעה.
היא התיישבה בספסל שעמד מחוץ לקופת החולים ונתנה לשמש החורפית
ללטף את פניה. איך אני יוצאת מזה? חשבה. אני לא יכולה לעזוב
אותו. הוא צריך אותי. מתי הפכתי למשענת שלו?
מול קופת החולים בהמשך הרחוב היה סניף של מק'דונלדס ונטע גיחכה
בציניות. שאלה ותשובה. שם זה התחיל. לא בדיוק שם, אבל באחד
מסניפי הרשת המפלצתית הזו.
בדייט הראשון שלהם, אחרי ארוחת הערב במסעדה הם יצאו לטייל ברגל
והתחשק לה לאכול משהו מתוק. הוא באבירותו חצה את כל הדרך לצידו
השני של הרחוב וחזר עם שני גביעי גלידה ממק'דונלדס. הטעם לא
היה מדהים, סתם גלידה לבנה, אבל המחווה הקטנה שלו הקסימה אותה.
איך זה שבנות יכולות להתאהב רק בגלל משהו קטן שמישהו עשה או
אמר..
הם עשו את דרכם יד ביד לטיילת, מדברים בשקט והרוח מהים הקלה על
הלחות של סוף הקיץ הדביק, כנראה משהו באווירה האינטימית גרם לו
להיפתח ולספר עליו ועל הוריו. הוא ניתק איתם כל קשר אחרי מריבה
גדולה שעליה לא היה מוכן לדבר והיא לא התעקשה לדעת. הוא סיפר
שהוא מתגעגע, בעיקר לארוחות ערב שישי, עם הקידוש ביחד עם אבא
שלו, והארוחה המפוארת של אמא שלו. דמעות הציפו את עיניו וכאבו
נגע כל כך לליבה שגם היא החלה לדמוע. היא ליטפה את שיערו
בחמלה, והוא ניגב את לחייה מהדמעות, ושפתיו נשקו לשפתיה. טעם
הנשיקה היה מתוק -מלוח מטעם הגלידה והדמעות שהתערבבו להן ביחד,
והיא ידעה שבערב הזה נקשר ליבה עם ליבו.
אחרי פחות מחודש עברו לגור יחד ואחרי שבועיים התחילו העניינים
להידרדר. כמו כדור שלג שמוסיף לעצמו עוד שיכבה וגדל כך הצטרפו
עוד בעיות. חברת ההיי טק שבה עבד החלה בקיצוצים ופיטרה אותו
ביחד עם עוד חמישים עובדים. אחרי שבוע שבו הוא נהנה מהחופש
שנחת עליו, המציאות נחתה עליו במשקלה הכבד יותר. בלישכת העבודה
לא נמצאה לו שום עבודה, טלפונים לחברים ומכרים שעובדים בתחום
לא הפיקו יותר משני ראיונות עבודה שלא התקבל בסופם.
היא ניסתה לעודד אותו שהכל יסתדר בסוף, הוא ימצא עבודה, אפילו
טובה יותר ממה שהייתה לו, דחפה אותו להמשיך ללכת לראיונות
עבודה, לשלוח קורות חיים ובנקודת זמן שעליה לא יכלה לשים את
האצבע, הוא נסגר. ויתר על החיפושים, הפסיק לדבר על מה שמפריע
לו, בכל פעם שניסתה לדובב אותו פטר אותה בתנועת "תעזבי אותי
כבר", ובכל יום שחזרה מעבודתה מצאה אותו שרוע על הספה בסלון,
בקבוקי בירה וטקילה ריקים סביבו והרגישה שהיא חיה בתוך סרט
הולמרק מחורבן.
ככה זה נמשך שבועות. עד המריבה אתמול. היא לא זוכרת איך זה
התחיל בכלל, ופתאום מצאה אותה עומדת וצורחת עליו שנמאס לה
לנקות אחריו ולחזור אליו הביתה מהעבודה כשהוא מסריח מאלכוהול,
ושיזיז את התחת שלו וימצא עבודה, אחרת...
"אחרת מה?" הוא שאל, מתריס בה בטון של "את סתם מאיימת."
"אחרת אני עוזבת את הדירה." ענתה בשקט, לא ממש מאמינה לעצמה.
וראו על פניו שגם הוא לא מאמין לה.
"תעזבי. לכי. כולם במילא עוזבים אותי." הוא התיישב על הספה,
מעיף על הריצפה עיתון. "חשבתי שאת שונה, אבל מסתבר שגם את,
אותו הדבר, ברגע שקצת קשה, את קמה והולכת. התרגלתי להיות לבד.
זה בסדר."
קיבינימאט. הוא תמיד ידע לנגן לה על המיתרים הנכונים. היא לא
יכולה לעזוב אותו. אין לו אף אחד חוץ ממנה. המצב שלו יחמיר עוד
יותר אם היא תשאיר אותו לבד. אלוהים, מה אם הוא יתאבד? איך היא
תעמוד ברגשי האשמה האלו?
כל המחשבות חזרו על עצמן בלופ אינסופי והיא לא מצאה דרך החוצה
מהן. זה המחנק שהרגשתי בבוקר. אין לי אוויר כשאני איתו.
היא קמה מהספסל ועשתה את דרכה הביתה, מגלגלת בראשה כל מיני
רעיונות לשיפור המצב. אולי מישהו מהעבודה שלי יכול לסדר לו
משהו... אולי ניסע לסופשבוע, נתנתק קצת מהשיגרה, נחזיר את
הרומנטיקה... מה אפשר עוד לעשות, מה?...
היא נכנסה הביתה, והלכה למטבח להכין לה קפה. הכיור כמובן היה
מלא כלים מארוחת הלילה שהוא הכין לעצמו כשחזר אמש. הסמרטוט על
הכיור היה מטונף. היא שטפה אותו עם אקונומיקה וסחטה אותו עד
תום. היא עדיין הרגישה חלשה והכפכפים לחצו לה. הכלים יחכו לאחר
כך. היא מילאה את הקומקום החשמלי במים והפעילה אותו וחלצה את
הכפכפים. הריצפה הייתה קרה והיא רצתה את נעלי הבית הנוחות שלה
בהן תמיד חמים ונעים לה.
היא הלכה לכיוון חדר השינה ובזווית העין ראתה את נעלי הסניקרס
האדומות שלה, התכופפה לקחת את הנעל הימנית וחזרה למטבח יחפה.
היא התיישבה בשולחן וניסתה לפרום את השרוך העקשן. היא משכה
ובכל משיכה הוא רק התהדק עוד יותר. דמעות של תסכול וזעם הציפו
את עיניה והיא הלמה בנעל על השולחן בעצבים. שיתעורר, מה איכפת
לי! המשיכה להלום בנעל והתחילה לבכות בקול. הנעל נשמטה לריצפה
ונטע לא יכלה להפסיק את הדמעות. היא קמה וניגשה למגרת הסכו"ם,
הוציאה ממנה סכין והתיישבה בכיסא.
היא ניגבה את אפה שנזל בשרוול והרימה את הנעל מהריצפה. היא
אחזה בשרוך, מתחה אותו ביד אחת ובידה השנייה שאחזה את הסכין,
חתכה אותו בתנועה אחת. הנעל נפלה לה שוב על הריצפה מעוצמת
החדות ונטע הביטה בה זרוקה ולא הרימה אותה.
היא נשמה עמוק. ואז שוב נשמה עמוק. ועוד פעם אחת. וקמה.