הייתי כל-כך קרוב לבכי, שהיה בא לי לבכות. משהו בעולם לא
התחבר.
משהו הציק לי בעיקשות וברציפות מדאיגה ממש. ואני לא בן-אדם
מוצק, אז עדיף שלא יציקו לי. ישנתי כל היום והרגשתי עייף. כזאת
הייתה ההרגשה הכללית, קראו לזה אקספוזיציה אם תרצו, כזאת הייתה
ההרגשה.

הישועה, חשבתי, חייבת להגיע. או היא או הקץ. מה שבטוח, שהמצב
הזה לא יכול להשאר סטטי לזמן ממושך. בתוך ראשי ראיתי שוב ושוב
את אותם שרטוטים משעממים להחריד של "חפץ מונח על שולחן, נמשך
על-ידי כוח F בצורה אופקית". אותם שרטוטים שהרצפה מסומנת בהם
בקוים אלכסונים זולים וחסרי מעוף. הרגשתי חסר מקדם חיכוך.

אני נפסל כשאת מחליטה להתקשר ולנהל שיחה.
כשאת קופצת לבקר זה גיים-אובר.

כל הדיסקים שיש לי מייללים. אחד אחד, כולם זכרים ששרים בפלצט
נוראי. כל-כך חבל שנתתי את מטאליקה לזאטוט בתחילת דרכו. היה
מתאים לי לצרוח עכשיו על ג'יימס הטפילד במקום לנחם את תום
יורק. לפעמים גם את זה צריך בחיים. לפעמים צריך לשבור מנורה
בשביל שבאמת יהיה אור.
אסקפיזם או לא.

חשבתי, אולי איי-סי-קיו, קיוויתי. מיליונים, אולי מיליארד
מוחות חושבים, פעילים - כמעט אקטיביים, מחוברים ברשת אחת גדולה
של פרח ירוק. סחתיין על הדו-משמעות, החמאתי לי. לא אכנס לשם
בפסקה זאת, כי גם בפרח הירוק ההוא מאסתי. פתחתי התוכנה הארורה
והמקוללת שמזכירה לך כל פעם בפתיחתה, שבזמן שאתה יושב בחדר
ממוזג, יש בחוץ גם נהגי משאיות שסובלים נורא. כנראה כך חשבו
גאוני הסטארט-אפ שכתבו את
המיליארד-דולר-יסדר-אותי-ואת-הנכדים-שלי-לכל-החיים הזה. ואולי
צדקו, ואכן צופר של משאית הוא הצליל המתאים ביותר לסטארט של
הסטארט-אפ.

בהמשך ישיר למתקפת השמע שהשתדל המחשב להפעיל עליי, צרחה עליי
פעוטה "או או!" מארבעת רמקולי הסראונד. מזל שהייתה זו ילדה
קטנה ולא קול רדיופוני גברי, שכן אם בווליום הזה היה מעורב גם
הסאב-וופר, וודאי הייתה מתעוררת השכונה כולה. שברתי את רמקול
ימין בהיסטריה גמורה. יכולתי פשוט להנמיך. כל החיים שלי הם
ריאקציה אחת מוטעית.
יכלת פשוט להנמיך, רמז לי במבט עצוב הרמקול האחורי מצד שמאל,
צופה בחברו האומלל, ועוד הוסיף "או או!".

שתי הודעות. הישועה תבוא מבחוץ, רק מבחוץ. הודעה אחת הייתה
ממישהו ברשימת האונליין, המחוברים. עוד תוצר של חיי חברה
הרוסים. על אף שהופיע בצבע כחול במרומי הרשימה, היה מנותק כמעט
כמוני, אם לא יותר. לא טרחתי לקרוא. ההודעה השנייה אכן הגיע
מבחוץ. הישועה, מבחינתי.

ההודעה אמרה בכתב כתום על רקע ורוד, שאם לא אעביר אותה לכל
רשימת המשתמשים שלי בתוך 4 ימים ו-4 דקות, מישהו מהמשפחה שלי
ימות. גם הוסיף השולח בסוגריים כי הוא לא רצה לשלוח לי את זה,
אבל חבל היה לו להסתכן.

איבדתי הכרה לכמה דקות. אם הייתי גמל וההודעה הזו הייתה קש,
ודאי היה נשבר לי הגב. אבל אני לא גמל וצנחתי עם הפנים קדימה.
דמיינתי, הרצתי בראשי תסריטים שונים ומשונים לגבי השולח.
חסר המוח בן ה-14 שיושב מול המחשב ואינו יודע להבדיל בין "אם"
ל-"עם". אותו מבזבז חמצן כרוני שלא מספיק שנולד, גם העז להפוך
גלובלי.

גרוע מכך, חשבתי, היתה יכולה להיות זו בת טיפש-עשרה, שברגעים
ההם ששלחה את ההודעה, התעסקה בחיפוש נואש אחר בן זוג אינטרנטי
שיתממש לכדי בשר ודם, אם כמובן תהיה לו תמונה, ממי.

לו רק היה אפשר ללכת ברחוב, אם רק היינו יכולים לפגוש אחד את
השני פנים אל פנים, אם היינו משוחררים אפילו ליום אחד, אם דודו
טופז וצביקה הדר היו מחליטים להיעלם... ודאי אז לא הייתי צריך
לדאוג לשלומם של בני משפחתי בארבעת הימים הקרובים וב-4 הדקות
שאחריהם.
ודאי אז לא הייתי צריך לדאוג.

אשלח לאמא אס-אם-אס.