[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ינג'ר כרשמל
/
הפעם האחרונה

אומרים, שהזמן הוא הדוקטור הטוב ביותר. קשה לי להאמין.
מחר ימלאו בדיוק 10 שנים למותו של דן, החבר שלי לשעבר,
אהבת חיי, והנשמה התאומה שלי. 10 שנים, ואני עדיין חיה אותו,
כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה. מריחה את הריח שלו באוויר
כשאני נכנסת לחדר שלי, מרגישה את הלחות שהוא מפזר סביבו
כשהטיפות הקטנות משפריצות משיערו הארוך הרטוב ממקלחת. חשה את
הנוכחות שלו במיטה שלי, כשהוא מחבק אותי אחד מחיבוקי הדוב שלו
ולוחש לי באוזן, בשקט בשקט, שהוא רוצה להתחתן אתי.
10 שנים, ואני עדיין שומעת את הקול הנערי שלו, השליו, המרגיע,
שאומר לי שהכל יהיה בסדר. שאנחנו בסוף נעשה כל מה שחלמנו עליו
ביחד, כי הוא יחזור מהצבא בריא ושלם למרות הכל.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שיקר לי. והאחרונה.
דן היה האהבה האמיתית הראשונה שלי, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון.
נפגשנו בחטיבה, בגיל 13, אבל מאז לא הורדתי ממנו את העיניים.
היינו גם מאד דומים, לי יש רק אבא ולו רק אמא. נקשרנו מייד.
בכתה יב' היינו בלתי נפרדים, פשוטו כמשמעו, ואני הרגשתי שאין
לי את הכח שנדרש כדי להפרד ממנו כשהוא יילך לצבא. האהבה שלנו
הייתה חזקה יותר מהכל. הוא היה החצי השני שלי, ואני יודעת שהוא
אהב אותי יותר משאהב כל דבר אחר בחייו. אני סימלתי עבורו את
החיים. הוא גם לפעמים היה מכנה אותי "סם החיים שלי". אני נזכרת
ושוב עולות בי דמעות במקביל לזכרונות ששבים ומציפים, ואז אני
מרגישה צורך לזרוק את עצמי מהקומה ה-20.
אני לא מבינה איך יכולתי... מה לעזאזל חשבתי? מטומטמת מאין
כמוה.
כשהגיע הזמן, אני לא הלכתי לצבא, ויתרו עליי בגלל בעיות
בריאות, אך לשנינו היה ברור שהוא יילך לקרבי. לא הייתה ברירה.
הוא רצה את הצנחנים וקיבל צנחנים, והלב שלי כבר אז התחיל לפרפר
בתחושה לא טובה. במשך כל התקופה שהוא היה בצבא לא הצלחתי
להירדם בלילות ולא עבר יום אחד מבלי שחשבתי עליו. הוא היה מגיע
פעם בשבועיים-שלושה, לפעמים גם פעם בחודש, לשלושה ימים. ככה זה
היה בשנה הראשונה, וגם בשניה, וגם לאורך השלישית. ואז, אחרי
כמעט שלוש שנים של ייסורים הגיע הרגע. שבועיים לפני השחרור שלו
הוא חזר לסופשבוע ויצאנו בערב לחגוג. דיברנו שעות והתחלנו
לתכנן מה נעשה אחרי שהוא ישתחרר. אפילו הכנתי לוח שנה וסימנתי
לי טבלת ייאוש, ספירה אחורה עד שהוא חוזר הביתה לתמיד. מספר
ימים לפני השחרור שלו הוא שלח לי מכתב, ואמר כמה שהוא אוהב
אותי. המכתב הזה תלוי על הארון שלי גם היום, ואני עדיין יכולה
לשמוע אותו אומר את המלים. מילות פרידה. יומיים לאחר-מכן,
יומיים לפני השחרור שלו, שלחתי לו מכתב תשובה, ובו גם סיפרתי
לו הכל. מעולם לא הסתרנו דבר זה מזה, תמיד היינו גלויים וכנים,
ולכן לא טרחתי להסתיר ולו פרט קטן משום שחששתי שאצטער על כך
מאוחר יותר. כמה נסתרות הן דרכי האדם... רצה הגורל וקרה בדיוק
להיפך. יום למחרת אמא שלו התקשרה אליי. אמרה שקרה משהו ואמרו
לה לבוא דחוף לבסיס, אז נסעתי אתה. כשהגענו ליוו אותנו שני
חיילים, חייל וחיילת, לבית החולים. בעיניה של החיילת עמדו
דמעות. במעומעם שמעתי את אמא שלו מדברת עם החייל, על פרטי
המודיעין השגויים, הצניחה שהייתה במקום לא נכון, על המארב הלא
צפוי שהטמינו להם. רק דן והמפקד נותרו בחיים. היום רק המפקד.
כשהגענו הוא שכב שם, מחובר לצינורות ולמכונת הנשמה, עיניו
עצומות. חסר הכרה. ישבנו לידו כמה שעות. היא בכתה, ואני רק
ישבתי והחזקתי לו את היד, מקללת את אותו יום גורלי שבו הוא
התקבל לצנחנים. בלילה דיברנו עם הרופא, שהסביר לנו שהגוף שלו
כבר מת עוד בפיצוץ, וכרגע הוא נושם רק בעזרת המכונות. היה לנו
ברור שלא היה טעם להמשיך. בבוקר ניתקו אותו מהכל ואני חזרתי
הביתה ולא הצלחתי להפסיק לבכות. כל- כך קרוב....ועם זאת כל-כך
רחוק.
איך אלוהים הצליח לסדר אותי ככה? אותנו?
מעולם לא בכיתי כפי שבכיתי ביום ההוא, ומאז גם לא בכיתי. נפשי
לא יודעת מנוחה וגם לא תדע עד יום מותי, ורק אז אני אוכל
להתנצל. במשך כל ימי חיי אני אמשיך להאשים את עצמי. לא במותו,
אך במה שהוא ידע עוד בחייו, שימנע ממנו את השלווה הנצחית.
המפקד אמר שזהו הדבר האחרון שהוא לחש לו רגע לפני מותו, ואין
לי ספק שזהו הדבר האחרון עליו חשב בטרם נדם לבו לנצח. כעת אני
מחכה לשלווה שלי שאמצא רק בקבר, ויום יום מתענה במחשבות. נפשו
של דן, אהבת חיי, לעולם לא תמצא מנוחת עולמים משום שהמחשבה
האחרונה שלו הביאה לו צער עוד בימי חייו האחרונים. המלים
האחרונות שלי אליו, המכתב המקולל ההוא ששלחתי לו ברגע של חולשה
והתמוטטות. הוא היה בטוח שהפסקתי לאהוב אותו, והמחשבה האחרונה
שעברה במוחו היא שבגדתי בו עם אחיו. וזו הייתה הפעם האחרונה
שהוא חשב.
למדתי על בשרי שהזדמנות לכפר היא מתנה, מתנה שאני לא קיבלתי.
אני מקווה שמי שקיבל אותה במקומי יידע לנצל אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא שהחיים
בזבל...
זה שיש הרבה זבל
בחיים



עובד נקיון
בהברקה רגעית


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/03 18:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ינג'ר כרשמל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה