לא חושב שביקשתי הרבה.
כל שביקשתי הוא לחיות בשלווה,
קצת אהבה , קורטוב שמחה
מעט אושר , קמצוץ בריאות.
זה הרי כל כך טריוואלי,
כל כך בנאלי.

לא לחינם קובעת החוקה
של הדמקורטיה הגדולה בעולם כי
כל בני האדם שווים ולכולם
זכות הבסיס , זכות היסוד :
"לחיים , לחירות ולבקשת האושר..."
זה הרי כל כך טריוואלי,
כל כך בנאלי.

זה כל מה שביקשתי , מה שמבקשים כולנו,
אבל אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה.
צור ישראל נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש,
כנראה שמשך השנים נראה ליושב מעלה
אך טבעי להחליף חלב ודבש,
בדם טהור של אנשי סגולה.
היושב במרומים -
הוא כבר מזמן
לא נושא עין לציון צופיה.

לכן כאן אפרד ממכם חברי - יקרי,
אינני יודע מתי אלך וכיצד,
מה שחשוב הוא רק שאבטיח
כי תשמעו את דברי ,
האזינו לרחשי ליבי
לפחות אהיה שלו בלכתי.

לאהובתי, לחברי ולמשפחתי -
לכל אלה שגרמו לי אושר ולחייך -
בזמנים קשים , בזמנים טובים
לכל אלה שהלכו לצידי והיו לעזרי -
בזמנים קשים , בזמנים טובים -
תודה לכם. תודה מקרב לב,
תודה אמיתית עד כאב.

אולי לא אמרתי זאת לעיתים קרובות,
יתכן לחלקכם לא אמרתי זאת כלל,
אבל הייתם כל עולמי, באופן קבוע בליבי,
תמיד במחשבתי.
ובכל ליבי , עד סוף דרכי -
מחבק אותכם, אוהב אותכם עד כלות ,
הייתם הכוח שלי - כל חיי.

וזה מפחיד, זה כואב,
לא ממש מפחד מלכתי שלי,
אולם רק המחשבה על מי מקרובי שילך ללא שוב,
ישאיר אותי עם דמעות נצח ללא מילים ,
ללא נחמה, וכאב עמוק מושלם -
עדיף ללכת בעצמי.

ובסוף כשיבוא שלום, יבוא שלום,
והארץ תשקוט - ישארו רק חלקות
באדמה של כאלו שהלכו -
רק בגלל טיפשות של מלחמה -
בלי כפרה - בלי כפרה -
עם דמעות נצח ללא מילים ,
ללא נחמה, וכאב עמוק מושלם.

אל תבכו חברי , אל תבכו עלי -
נשמתי אתכם , מלווה, מחבקת - עד בלי די.

בכל ליבי , בכל כוחי , ככל יכולתי -
מודה לכם, אוהב אותכם ,  הולך ממכם.