לכל הרגשה כמעט יש הגדרה.
יש הרגשה של עצב, הרגשה של אכזבה, יש של כאב, יש של שמחה.
היום נתקלתי בהרגשה מוזרה. בעצם רוב ההרגשות הם מוזרות, אבל
זאתי אחת חדשה.
אני אנסה לתאר אותה.
נכון שלפעמים אתה נפגע? כואב לך בתוך הלב כאילו הוא נכנס עכשיו
לשלב הסחיטה במכונת כביסה? זה קורה לפעמים.
ונכון שבמצב כזה אתה רוצה שמישהו יהיה שם לידך? מישהו כזה שסתם
יקשיב, מישהו שרק ישים יד על הכתף ויגיד "הכל עובר, חביבי"? גם
זה יכול לקרות לפעמים.
ונכון שברי מזל הם האנשים שיש להם את אותו האדם (ומספיק רק
אחד) שיהיה שם בשבילם? כן, אז אני אחד מהם.
בורכתי בחברים טובים שאני יכולה לסמוך עליהם בעת צרה. באמת.
אני אומרת את זה בלב שלם. יש לי אל מי לפנות, בקטע הזה אני
מכוסה. סבבה לי.
אוקי, עד לכאן יש understanding?
אז היום לא נפגעתי, לא כאב לי הלב (לשם שינוי), להיפך. נפתח לי
הלב. הצלחתי להוציא משהו שאני שומרת המון-המון-המון זמן בתוכי.
משהו שהייתי חייבת לעצמי.
הנה הרגשה מוכרת וידועה - הקלה. שמעתם עליה?
כן, אז היתה לי הקלה אדירה, משהו טוטאלי.
נכנסתי למרחב הפרטי שלי (החדר שלי) נשכבתי על המיטה, וחייכתי
בתוך-תוכי והיה לי טוב (למרות שאני יודעת שדרך ארוכה עוד לפניי
ומה שעברתי היום זה רק השלב הראשון, אבל זה לא קשור עכשיו).
ופתאום הבנתי שזה לא מספיק. לא מספיק לי להרגיש טוב.
רציתי שכל אלו שמחזיקים אותי כשאני במצב "עדין" ישתתפו בהקלה
הזאת. רציתי לשתף. זהו, רציתי להגיד להם "תראו, הקשבתי למה
שאמרתם לי, הנה הזמן להיות גאים בי".
ואז פתאום הגיעה ההרגשה המוזרה הזאת שעד לרגע כתיבת שורות אלו
אני לא מצליחה לעמוד על טיבה, מין ערבוביה של "אין אף אחד שאני
רוצה לשתף בו בגאווה האישית שלי" ו"אני לא צריכה לשתף אף אחד
בהקלה הזאת" ואז זה הגיע, זאת היתה הרגשה של אני חיה בשביל
עצמי, אני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד מלבדי. עשיתי את
הדבר הנכון, אף אחד לא יידע מזה חוץ ממני, ולא אכפת לי.
אולי אתם חושבים לעצמכם שזאת הרגשה מוכרת וידועה, אבל לא כך
הדבר עבורי.
ואתם יודעים מה? אני מרגישה טוב.
בפעם הראשונה בחיי, טוב לי איתי. מספיק לי להרגיש טוב.
וכן, פשוט טוב לי איתי. |