יום שטוף שמש בתל אביב הפקוקה. עמדתי בתור חסר תנועה של כלי
רכב שרצו לפנות ימינה לרחוב לה גארדיה. הנתיב הימני היה סתום
ואני כמו כל ברבר ישראלי מצוי, משכתי שמאלה לנתיב המרכזי,
עקפתי את כל הטור כשאני משתחל ימינה באלגנטיות, מוצא את עצמי
דוהר במרכז רחוב לה גארדיה כשלפתע אני מבחין מזוית עיני בדמות
עטויה מעין שכמיה כחולה חסרת שרוולים, קופצת בתנועת התאבדות
מהמדרכה שמימיני תוך נפנוף ידיים כשהיא מסכנת את חייה מול טור
המכוניות השואט. המראה היה כמובן מזוית העין ואני לא קישרתי את
התנועות התזזיתיות של הגיבור עם משהו ממעשי והמשכתי בתאוצה
לעבר הרמזור הבא. במראה הימנית של הרכב הבחנתי מאחורי, כיצד
קופץ הגיבור על מכונית אזרחית שעמדה עם שני גלגליה על המדרכה
והחלה לנוע במהירות בעקבותי. בשלב זה נטשתי את ההצצה במראה
והתרכזתי ביכולת שלי לעבור את הרמזור התקוע ואת שיירת המכוניות
שלפני. התחלתי להתקדם ושוב הצצתי במראה ולחרדתי ראיתי את
המכונית האזרחית מתקרבת תוך הבהוב אורות פנסים ווינקרים אלי.
השיירה שלפני התחילה לנוע קדימה ואני זגזגתי אותה מנצל את כושר
הזינוק המופלא של הגולף דיזל, שועט קדימה ומקדים שוב את הטור
עד הרמזור הבא. כאן כבר נעצרתי ללא יכולת להתקדם ומאחורי נדבקה
כמו נקבת גמל שלמה המכונית המאותתת כשנהגה הגיבור קופץ מעליה
ושועט כשהוא מנפנף לי דרך החלון ומסמן לי בפני סלק נפוחים
ובתנועות פראיות של ידיו לעצור לצד הדרך. מה יכולתי לעשות?
המתנתי בשקט עד שהתחלף הרמזור לירוק, פניתי ימינה לרחוב צדדי
ועצרתי את רכבי במקום פנוי לחניה. ירדתי מן הרכב וניגשתי אל
עוטה השכמיה שירד מרכבו והחל צורח משפטים קצרים חסרי משמעות
כשהוא מתנשף ומתנשם ועוד רגע עומד להתעלף. לאחר כדקה של בהיה
באיש כבן השלושים, התחלתי להבין שהוא בעצם מציג את עצמו כשוטר
וצורח עלי שנמלטתי ממעצר חוקי, מאיים עלי בשלילת רשיון לחמש
שנים ומנפנף מולי באגרופים קמוצים כמתגרה - תקוף אותי ואאשים
אותך גם בתקיפת שוטר. הבטתי באיש המסכן שקצף לבן הצטבר בקצה
שפתיו. במשך כעשר דקות תמימות המשיך האיש לירות משפטים קצרים
בהברות קטועות ובלתי ברורות עד שגמר את כל המלאי ונרגע. אני
עצמי, נאלמתי דום המום מעוצמת השטפון המילולי שנחת עלי כשרחמים
עזים שוטפים אותי בסתר לבי על האיש האומלל שאינו חס על
בריאותו. הימים היו ימי האינתיפאדה, צה"ל נכנס לג'נין ושכם
ואני תמהתי מה עושה איש צעיר ובריא במרכז תל אביב במקום שימלא
תפקיד חשוב פי כמה בשכם (בה שהה בני הגולנצ'יק) או בג'נין. אך
האיש בשלו עדיין בצריחות אימים, שולף את פנקס הרפורטים וכותב
לי דו"ח ברירת קנס על סך 180 ש"ח כשלדעתי, לחץ הדם שלו מטפס
לשיאים רבי סיכון. כשהסתיימה מלאכת כתיבת הדו"ח, חזרו עיניו
המרובעות של האיש למצבן הסגלגל, הוא החל לנשום ללא צורך במסכת
חמצן ולאחר מספר דקות של התאוששות, פנה אלי ושאל אותי בקול
צרוד ובטון כמעט נורמלי: "מה יש לך לאמר להצדקת המעשים שלך
?". חשבתי לדבר איתו על מעשה הכמעט התאבדותי שלו עת נחת
בקפיצה הנחשונית אל הכביש, או על הזינוק הנוסף שלו לרכב שחנה
בצד הכביש, אולם הבנתי שזה לא ענייני והחלטתי להסתפק בהופעתי
הקשישה מתוך הנחה שעדיף לתת לו לאיש להרגע ולא לעורר שוב את
הסימפטומים שמסכנים את חייו. לכן השבתי לו כדלקמן: "אני לא
יודע על מה אתה מדבר". אילו היו מילותיי היחידות בכל הפרשה
המתוארת להלן ולשמע הדברים האלה, פסקה נשימת האיש לרגע ועיניו
שוב החלו להתרבע. חששתי ששוב הוא עומד לחדש את הסיכון לחייו,
אך הרגע המתוח חלף והאיש החל לנשום בצורה סדירה ועיניו חזרו
למצבן הרגיל.
כך נפרדנו לתמיד, האיש המסכן ואני ופיסת הדו"ח הלבנבנה מתנפנפת
בידי.
איש לא יכריח אותי לספר לכם על התחושות שלי בעת שהקדמתי
בחודשיים את תשלום הקנס.
בהשפעת ידידי היקרים ב"במה" נאלצתי לעשות ניתוח לגירסה
המקורית ולהציגו כאן בגירסה מקוצרת ומקוצצת. הסיפור במהדורתו
זו, מוקדש לידידה שהענין התעבורתי יקר מאד לליבה - חן שזר. |