היא זרקה את ידיה עליו. בעדינות יתר הרגישה איך גופה מתחמם.
המוסיקה הייתה נכונה, האזור היה מעט חשוך, והקירות הכהים
הוסיפו, רק הוסיפו. כולם רקדו, ללא אמירת מילים. כאשר יש
מוסיקה לא צריך דבר. רק היא והוא, עטופים בחמימותה של המוסיקה.
היא והוא, אוהבים. והמוסיקה? רק מוסיפה. היא והוא האוהבים-
צמודים אחד אל שני, יישות אחת, לא שניים, ולא שלושה, אחת.
המוסיקה עשתה אותם אחד. הם רקדו יחדיו, כל כך מתואמים, הוא צפה
את תנועתה הבאה, והיא ידעה שהוא צפה את מהלכה הבא, היא סמכה
עליו והרגישה בטוחה בזרעותיו. הריקוד נגמר. הם הלכו לשתות
משהו, קולה או משהו, היא לא זכרה. הוא משך אותה לכיוון הדלת
האחורית. "בואי נלך לטייל". היא השיבה "טוב" והם יצאו. בחוץ
היה שקט. אבל ממש שקט, שקט שרצח, השקט שלפני הסערה.
הם החזיקו יד ביד, מטיילים. הוא לפת את ידה לפתע חזק יותר,
ועצר. הוא הביט לתוך עיניה, והיא לתוך עיניו. אבל לא היה לו
מבט של אהבה, ולו מבט של דאגה. היה לו מבט של מפגע, מישהו
שרוצה משהו. הוא הפיל אותה לקרקע. היא ניסתה לקום, אך הוא עצר
בעדה, תפס את ידיה והצמיד אותם לאדמה הקשה. הוא נהיה אלים,
והיא לא הכירה אותו כך, היא רעדה. הוא הרגיש בזה, אך זה לא עצר
בעדו. הוא חיפש אותה מתחת לבד, רק חתיכת בד אחת, שכבה אחת
הפרידה בינו לבין מה שרצה כל הערב. הוא חיפש וחיפש וחיפש..
ומצא. הוא ביצע את זממו בה. פגע בה בצורה הכי פוגעת והכי כואבת
שיש. הוא חדר אל נשמתה. ואז הפסיק, קם, אפילו הושיט לה יד
שתקום. היא התקפלה בתוך עצמה, לא הושיטה יד בחזרה. הוא הלך,
השאיר אותה לבדה, ללא איש בעולם. תחושת הביטחון ששרתה, נעלמה,
ויחד איתה נעלמתה תמימותה...