רציתי להפרד ממך פעם אחרונה. להגיד "שלום" "ביי" "להתראות".
סוף-סוף אני מוכנה להמשיך הלאה. היינו יחד, לא הרבה זמן. אהבתי
אותך הרבה מאוד זמן. לא היית מוכן במשך שנה וחצי. חיכיתי.
וחיכיתי. והנה הגיע היום שבו אמרת "כן", היית מוכן. לא ידעתי
שאני בעצמי כבר מזמן ויתרתי בפנים. חשבתי שאין לי חיים בלעדיך,
חשבתי שאין לי סיכוי להיות לבד. רציתי אותך בכל חלק מגופי, בכל
נשמתי. מעולם לא אהבתי, מעולם לא היה אהוב. ואתה הגעת והפכת את
עולמי. לא ידעתי כיצד ההרגשה אמורה להיות כשאוהבים, לא ידעתי
בכלל שאני מאוהבת. היית מקסים, יפה שלי. מדהים בנשמתך,
ובאהבתך. אבל הזמן חלף, ואיחרת. לא הגעת בזמן, ההרגשה לא
נמשכה, רק האשלייה, לא יכלתי יותר. לכן הגיע הזמן שאומר
להתראות. תודה לך שניסית, אני מודה לך על כך. לפחות ניסית. אבל
הניסיון בא מאוחר מידי, טיפה מאוחר מידי...
אני לעולם לא אשכח, ונכון שעוד אראה אותך מחר והשבוע, אבל הנה
הפרידה הרישמית. עוד יומיים-שלושה, כולם ידעו, אבל לפחות אתה
ידעת ראשון, לא?
אני אוהבת אותך במובן מסויים, אבל לא באותה דרך שהייתה לפני
שנה וחצי. אוהב אותך תמיד בצורה מסויימת. אבל אותה אהבה גדולה
ומלאת תשוקה שהייתה לי אליך עברה, נעלמה מן העולם...
והדמעות זולגות בעיני למרות הכל. נכון שאני היא זו שאומרת
להתראות, נכון שאני החלטתי, אבל בכל זאת, יש משהו בפרידה מכל
סוג, כאב, כאב של אהבה...