ככל שהימים שלי דביקים וצפופים יותר בכלומיות, כך החלומות שלי
הופכים דחוסים וטרופים. אני מקיצה, ועודני טרופה. טרופת דעה,
טרופת חלום, טרופת קלפים.

פעם הסיוטים שלי היו נהירים, הצטופפו כולם באישה אחת,
בעקמומיות אחת.
אחת- המונותיאזים של הטירוף.
עכשיו, כולם מורדים בה.

מתפזרים על פני אלפי דמויות מעוותות בעבודות פולחן, מקריבים
עגלים בטמפרטורות בלתי אפשריות. רוק קרוש בזווית הפה, הבלים
מצחינים וזיעת דוחה יתושים. המונים של מצורעים, מתחככים זה
בזה, גשם של קשקשת עור.

אני מאוד עקוצה כעת, רוויה במרור.

היתושות תרות אחריי באיטיות חולמנית, מלטפות אפידרמיס
באירוטיות, נחושות, נחושות כפי שמעולם לא הייתי. מצפינות טיפות
סמיכות של חיים, ממני. מתחמקות מהמרור, כפי שמעולם לא ידעתי.

(מצמחת גבעות של זעם על כל גופי)
עדות אדומה לדבר כל כך מרוכז ומיני, עד כי אין אני יודעת לכנות
אותו בשמו.
(חורטת תסכול בציפורניי, שתי וערב, איקס עיגול.)

נידמה לי כי אני יודעת, או פעם ידעתי, ומוטב כי אשכח.